A new me.

כמה תובנות שאני חייבת להכריח את עצמי להאמין בהם:

אני לא לבד. יש לי כל כך הרבה יותר מלאנשים אחרים. גם אני לפעמים בודדה באוניברסיטה עדיין, אני לא לבד.

להיות בקשר חביב עם אנשים מפעם זה בסדר. זה מצוין אפילו. הם לא חייבים להיות חברי נפש. זה יכול להיוחת בסדר שפשוט אכפת לנו אחד מהשני ושם זה מסתיים. האם זה לא מה שמגדיר חברות?

אנשים לא שונאים אותי. אנשים לא דוחים את קרבתי.

לא להתבייש בעבר שלי. לא לברוח ממנו.

חלומות רעים

מערבלים לי את הנפש, מפילים

אני נישאת בימים אלו על

גלים שמנפצים אותי על החוף בלי

שליטה

ואתה

אתה

רחוק כמרחק נגיעה

ובסיוטים אתה

כלא היית

כאילו 

שהנשמה שלי לא השתנתה 

ממך

והכל אותו ים מציף וגועש ומסעיר ומנפץ

תמונות שלא עוזבות שלא נותנות

מנוח

ואתה

רחוק

רחוק כמרחק נגיעה

במיטה השנייה

הרחוקה ממני, בקצה החדר כבקצה עולם

ואני מתחננת, לא לחזור,

לא לחזור לישון,

לא לחזור לשם

לחלקי הנפש שמפחידים אותי

מבעיתים אותי

בועטים אותי החוצה מהעולם שלי, היציב שלי

בסיוטים אני

אני?

ובקצה השני

אתה