אני יודעת שמי שמכיר את הסיפור יגיד שאין לי שום סיבה להתגעגע אליו.
ואני מניחה שחלק מסוים במוח שלי יודע את זה.
אבל... גאדמט.
הוא היה האדם כמעט היחיד שיכולתי לדבר איתו שיחות רציניות פנים מול פנים, ושגם היה אפשר לעשות איתו סתם כיף...
להידבק לרעמה הג'ינג'ית שלו...
לצחוק שעות מהחוכמות הקטנות שלו, שתמיד יכלו לעודד אותי...
או סתם לשמוע אותו מנגן\מזמזם לעצמו לפעמים...
ולסלוח לו בכל הפעמים שבהם הוא היה מציף אותי בשקרים קטנים... כי אני יודעת שגם אני מלאה בהם. ולפעמים צריך מישהו לספר לו אותם, את כולם, בשביל לא לירוק אותם על כל מי שמסביבך, ולהצטער אח"כ מאוד.
אני חושבת שהייתי מאוהבת בו. ואולי סתם אהבתי אותו בתור חבר טוב.
ואני עדיין לא מבינה איך זה יכול להיות שזה נקרע ככה, כי זה היה חתיכת חבל שקשר אותנו ביחד. הוא היה צריך מסור, ומה שהוא השתמש בו באמת היה מסור.
אולי... אני מרשה לעצמי לחלום על סיפורים...
אולי הוא גם היה מאוהב בי, ואולי בהצהרה שלי.. לא יודעת, איכזבתי או משהו כזה.
ואולי הוא פשוט היה נפוח מסטריאוטיפים ודעות קדומות. היה "קשה לו להאמין עליי". מה לעשות, הוא בא מבית כזה, זה מחלחל מתי שהוא.
אני כל כך מתגעגעת אליו. אבל אני לא יכולה לדבר איתו... זה לא קשור לאגו. ממש לא. או לפחות ככה אני גורמת לעצמי לחשוב.
זאת פשוט פגיעה עמוקה מדי. חור שאי אפשר לכסות אותו. קרע שאי אפשר להטליא.
אורי... אני פאקינג מתגעגעת אליך... ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
