שוב אני מנפחת, אפילו בלי לשים לב
איזו בועה גדולה מסביבי...
הפעם הבועה הזו שקופה יותר, זה נכון,
אבל היא אוטמת אותי
ואני לא מתנגדת לה יותר מדי-
וכשהיא תתפוצץ, זה ייכאב, אני יודעת שזה ייכאב.
אבל זה לא בשליטתי.
הלוואי שזה היה, אבל זה לא...
וכבר ממש אין לי כוח לכל זה מחדש. 7 חודשים, שום דבר לא יכול פאקינג לזוז?
לקרות?
כולם מעשנים
כולם מעשנים
כולם שותים
כולם שותים
כולם רבים עם אימא
כולם רבים עם אבא
כולם יוצאים מהבית
כולם יוצאים מהבית
כולם מתמכרים לסמים
כולם אוהבים מילים
כולם חותכים ורידים
כולם חותכים ורידים
כולם מתאהבים
כולם מתאבדים
כולם שוברים לבבות
כולם רוצחים
כולם בוכים
כולם בוכים
כולם כואבים
כולם כואבים
כולם אינדיבידואלים
כולם שקרנים
כולם מתבגרים
אז איפה אני?...
*
אני עוברת בין לוחות המודעות בכל האזור, מצויידת בסלוטייפ, שדכן, וכמות נכבדת של עותקים מהמודעה הבאה:
למסירה \ החלפה
לב במצב שבור-מרוסק
מודל '95
עם צלקות, חריצים, והרבה תפרים שנפרמו
לפרטים...
כמה ימים אחרי מצלצל אליי גבר שנשמע מבוגר. יש לו קול כזה, שישר מעלה לך אסוציאציה של אדם עם שיער מאפיר וכרס שיושב בכיסא מנהלים ומדבר בטלפון משרדי שחור, כשבין משפט למשפט הוא מספיק גם לכתוב פתק לעצמו או לסיים רשומה, גם לשלוח אימייל, וגם לבקש מהמזכירה שתכין לו קפה, אבל עם סוכרזית כמובן- כי אחרי הכל צריך להיזהר מהשמנת יתר וכל הבעיות הנלוות אליה.
הוא מציג את עצמו כרופא לבבות. 'מה, קרדיולוג כאילו?' אני שואלת, והוא מתקן אותי שהוא רופא לבבות, עם דגש על כל הברה. זה שנתיים פחות ללמוד בפקולטה, הוא אומר בהתנצלות. הוא רוצה לקבוע איתי פגישה בנושא המודעה, לראות אם עוד אפשר לעשות משהו. 'חבל לוותר ולהחליף כל כך מהר, עדיף לעשות בדיקה מקיפה קודם. יכול להיות שהבטריה התרוקנה, או שהמצבר צריך טעינה'. אני מסכימה וקובעת איתו פגישה.
כמה ימים אחרי אני יורדת מהאוטובוס, חור כלשהו בדרום תל-אביב. אני צועדת, מקווה לראות שיפור בתפאורה, אבל שום דבר לא משתנה. בסופו של דבר אני מגיעה לכתובת. אני עומדת בפה פעור מול הכוך הקטן והמוזנח, משפשפת עיניים בניסיון להאמין שמאחורי הדלת-שפעם-הייתה-פלדלת הזו, בין פחי אשפה לעוד פחי אשפה, ישנה קליניקה שמרפאה אנשים, שמרפאה לבבות. אני פותחת את הדלת בעדינות, מצטמררת מהחריקה הארוכה שמשמיעים הצירים החלודים. קצת חשוך פה, ולאוויר יש מרקם של המרק אינסטנט של אוסם.
הוא יושב מאחורי שולחן, על כיסא מחשב עם ריפוד מבד ישן ומאובק בצבע אפור. הוא מציע לי לשבת, וכשאני מתמקמת בכיסא הפלסטיק הוא מתחיל להרצות לי על כך שנפלה בחלקי זכות להגיע לרופא לבבות, כי יש מעט מאוד רופאים כאלה בארץ, וסל הבריאות לא מכסה נסיעה לחו"ל בשביל מומחה לבבות, אז יופי טופי ואיזה מזל טוב יש לי. הוא סוקר את פניי במשך שניות מספר ואז פונה אל המחשב. הוא מקליד משהו במחשב בלי להתסכל עליי, ובתוך שניות מחליק מהמדפסת דף, ביעילות משומנת שלא מתאימה לאווירה ולמקום המוזנח. הוא מגיש לי את הדף לעיון.
"בכי פעם ביום?" אני שואלת, מופתעת. "ניסיתי את הטיפול הזה כבר, דוקטור, והוא לא השפיע עליי. אני חושבת שאני צריכה משהו יותר חזק."
הוא מהנהן ומרצין. המבט שלו מתערפל, ואני מנסה להבין או הוא חושב על תרופה טובה בשבילי, או שהוא נזכר במשהו, באדם כלשהו או בתקופה כלשהי. הוא מנענע את ראשו קלות, כמו שמסלקים מחשבות טורדניות.
"טוב," הוא אומר וחוזר למחשב, "אני מציע... שיחה פעם ביום איתו..."
"... איתה", אני מתקנת,
"כן, וגם מבט אחד או יותר יכול להועיל, ואם את מרגישה לא טוב במיוחד או שאת מרגישה שהמצב מדרדר תוסיפי גם חיבוק אחד או שניים."
אני מביטה אליו מאוכזבת. "כן, דוקטור, אבל אם היה לי את כל זה... אתה חושב שהייתי פה עכשיו?..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
