מול מראה תעמוד ותלחש בשמי.

אני אסתובב ואתה לא תראה אותי.

תמשיך לקרוא, בלחש ובשקט,

כדי שלא תעיר בטעות, את המפלצת.

נשמע רגוע ספק עייף,

נשמע כאילו אין כוח להמשיך להלחם.

וכשאתה שותק, עוצר את המילים,

אני מתחילה ממש לקבל עצבים.

תגיד מה שתגיד ותעזוב אותי פתאום,

ואולי סוף סוף אני גם כן אלך לישון?

זה לא באמת משנה, או משמעותי,

כי ככה או ככה אתה תמשיך ללחוש את שמי.

אני אוהבת אותך כל כך, אבל אתה עיוור לפעמים.