לפני די הרבה זמן, חודש בערך, (זמן זה יחסי אז יחסית לזמן הזה חודש זה הרבה...) יצא לי לכתוב משהו.

עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי משהו. יותר משנה לדעתי. ויש לזה גם מנגינה...

זה היה אחרי שנפרדנו. הוא זה שיזם את הפרידה אבל זה די התבקש...

הנה מה שכתבתי:

ללמוד לשחרר

לברוח

לדבר

לזכור ולסלוח

לאהוב את עצמי

ולבטוח

בי

כל מילה שלך

מועכת את הלב

אני יודעת עכשיו-

לאהוב זה כואב

שנינו יודעים

כל מילה מיותרת

בנפרד זה קשה

אך אין דרך אחרת

לצאת מעצמי

להפסיק לשקר

לי

כל מילה שלך

נחרטה בלבי

מפחדת עכשיו

להיות רק איתי

אין לי מנוח

לא נותר בי כוח

חבק אותי עכשיו

ותן לי לברוח

זה מצחיק כי בעודי שקועה ברחמים עצמיים, בוכה לו בטלפון ומרחמת על עצמי עוד קצת, פתאום נפל לי אסימון ממש כבד (ולקח איתו גם אבן קטנה על הדרך) והבנתי שאני לא רוצה להיות ככה.

זאת לא אני. אני לא בחורה שמרחמת על עצמה, אני לא בחורה שבוכה כ"כ הרבה (למרות שזה היה בלילה אז בסדר...) ושקועה בתחת של עצמה.

או לפחות, אני לא רוצה להיות כזאת...

ואז פתאום השיר הזה קיבל משמעות כ"כ שונה. משמעות אחרת.

מה שמצחיק זה שאת מה שכתבתי הבנתי רק שבוע אחרי שכתבתי את זה.

מוזר איך לפעמים דברים שאתה עושה מבגרים אותך במקום שתעשה אותם מתוך בגרות...

**הייתי שמה פה איזה סמיילי חצי חיוך כזה אבל אני לא מוצאת...פעם אחרת...**

בכל רע יש טוב : )