בתור אחת שבמאת מאמינה שצריך להגיד את האמת ולעמוד מאחוריה אני מתחילה להיות ממש מעורערת לגבי כמה אני באמת מאמינה זה.

כמה זה עוזר כשאומרים את האמת? מה זה יעזור לו אם אני אגיד לו את האמת?

מה זה יעזור אם אני אגיד לו שאני אוהבת אותו? שאני מתגעגעת? שזה הורג אותי שאנחנו לא ביחד?

מה זה יעזור לי אם אני אגיד לו שאני חושבת עליו כל הזמן?

אני מפחדת שהפעם האמת רק תהרוס....

הוא מרגיש שיש משהו שאני לא אומרת לו. זה היה לי ברור עוד לפני שהוא אמר, הוא לא טיפש. להפך, יש לו אינטואיציה ממש טובה (למרות שאינטואיציה זה לא ההיפך מטיפשות אבל נראה לי שהבנתם את הכוונה...).

זה מצחיק שמה שככל שאני רוצה להתקרב אליו ככה אני רק מרחיקה את עצמי ממנו...

מעניין אותי אם זה נראה לו נחמד שאני רוצה לראות אותו גם אם זה לזמן קצר או שזה נראה לו פתתי?

אני בעצמי עוד לא החלטתי אם זה פתתי מצדי או טוב שאני נלחמת על מה ומי שחשוב לי.(כאילו איזה מלחמה כבר יש פה)

אני כן רוצה שהוא יבין, הלוואי שהוא היה מבין לבד מה אני רוצה ממנו, ואולי אז הוא גם היה מנסה להתקרב אליי...

איך זה שאף פעם אני לא יודעת מה הוא מרגיש, ותמיד יש לי הרגשה שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח?

ובכל זאת הוא לא מבין.

גם אני לא הייתי מבינה אם הייתי במקומו, למרות שבד"כ אני לא מבינה גם אם זה ממש ברור אז אולי זה לא חכמה...

אני גם לא מצפה ממנו להבין דברים בלי שאני אומרת אותם.

אני לא כועסת עליו, אני כועסת עליי שאני כזאת חסרת אופי ועמוד שדרה.

אני צריכה להתחיל לעמוד על שלי ולהתחיל להיות יותר ברורה (בעיקר לעצמי...).

אני חיה באשליה שברגע שאני אשתחרר הכל יסתדר מעצמו ואני יודעת שזה לא ככה, אבל אני פשוט מסרבת להאמין בזה.

אני יודעת שאני חיה בבועה ושאני לא יודעת כלום על שומדבר. אולי קצת על מוסיקה...

אני ואני ואני ואני....זאת הבעיה שלי- אני.

נראה לי שאני צריכה להתרכז בעצמי פעם אחת כמו שצריך, לעומק ובאמת. ואז אולי אני אוכל להפסיק להתרכז בעצמי.

ואז אני אוכל להתחיל לכתוב גם על דברים שבאמת חשובים, כמו שלום עולמי.