סתם כמה מחשבות...יומן יקר וכאלה...לא? |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
ממש רציתי שזה יצליח,
שנוכל להיות חברים.
לפני כל עניין הביחד הזה, שאני ממש לא מזלזלת בו, זה היה אחד העניינים הכי מדהימים בחיי, אבל עוד לפני זה היינו חברים כ"כ טובים.
אז חשבתי שזה יכול להצליח.
אבל אני כבר לא מרגישה מיוחדת בשבילך....
ודי נמאס לי להתאמץ בשבילך....
בעיקר כשאני מרגישה שאתה מנסה להתרחק.
כשאתה מדגיש שוב ושוב שכבר אין לי פריבילגיות לכלום בערך.
אני לא צריכה להיות האחת שלך כדי להרגיש מיוחדת בעיניך.
אני מרגישה מיוחדת לחברים האחרים שלי ואני לא האחת שלהם....
חבל, דווקא קיוויתי שזה יצליח...
קשה לי להתרחק ממך כי אני רגילה אליך בחיים שלי.
וואלה אני כבר מאבדת עניין...
אולי אני צריכה להחליף את כל סט החברים שלי כי הקלפים שקיבלתי לא משהו...
ואולי זאת אני?
בא לי לחתוך ולהתחיל מחדש.
אני אוהבת אותך ואתה מאוד מיוחד בעייניי אבל אני צריכה גם לקבל מדי פעם בקשר, ולא רק ביקורת.
אני מתחילה להבין שיכול להיות לי קשר עם אנשים אחרים. קשר רציני ואמיתי.
אולי זה באמת לא היה זה?
אולי אני מתגעגעת לביחד ולא אליך?
חשבתי שאנחנו לתמיד....ועכשיו...
עצוב לי, כי אני כבר לא בטוחה שאכפת לי אם זה יצליח...
| |
כשאמא שלי שאלה את אחי איך היה הטקס הוא אמר לה שהיה משעמם, גרוע, עלוב וחוזר על עצמו.
והאמת זה לא היה ממש רחוק מהאמת.
כל שנה יש את אותם שירים, אותם אנשים שמשתתפים בטקס, אותם קטעי קריאה.
אבל מי אנחנו שנגיד שזה משעמם וגרוע?
אנחנו מחפשים טקס שירגש אותנו, שיגרום לנו להרגיש כמה שיותר קרובים לאובדן ולשכול.
אני אומרת תודה שהמשפחה שלי איתי ושכולם בריאים.
איך הפכנו את השירים מלאי הרגש האלה, שמישהו כתב בכזה כאב, לשירים שחוקים ועייפים?
הייתה לי חברה שנהרגה בזמן שישבה להנאתה עם חברה אחרת שלה בתוך הישוב חרמש בשומרון.
מחבל נכנס לישוב והרג את שתיהן ואח"כ נכנס לבית והרג עוד אישה.
היה לי ממש קשה בלוויה שלה ובטקס שעשו לכבודה בישוב שלה, למרות שלא באמת הרגשתי בחוסר שלה כי היא למדה איתי רק שנה וכשנהרגה כבר למדה רחוק שוב.
היינו חברות טובות כשלמדנו יחד אבל אחרי שהיא עברה הקשר בינינו לא ממש נמשך.
רק המחשבה על זה שיש אנשים שאוהבים אותה ולא הספיקו, והמשפחה המקסימה שלה, וזה שגם אם רציתי עכשיו הקשר בינינו כבר לא יחודש....
זאת הקירבה שלי למשפחת השכול הישראלית.
לכל אחד מאיתנו יש סיפור כזה או אחר.
וכל אחד נאחז בזה כדי להתחבר ליום הזה ולא להרגיש לא קשור.
אולי כדאי שניתן במה לחיבור שלנו לדברים שנמצאים ולאנשים שהולכים בינינו?
אולי כדאי במקום לשקוע למסכנות הישראלית והיהודית הזאת נצמח ממנה?
נכון, לא ממש אוהבים אותנו בעולם, מכל מיני סיבות, אבל זה לא צריך לגרום לנו להתגונן.
זה צריך לגרום לנו לחשוב:
רגע,
אולי לא אוהבים אותנו כי אנחנו לא אוהבים את עצמנו?
אולי אנחנו מספקים לעולם סיבות לא לחבב אותנו?
אולי במקום לחשוב על מה העולם חושב נחשוב על העתיד שלנו?
אולי אם כ"כ הרבה אנשים אומרים שמשהו לא בסדר זה אומר שמשהו באמת לא בסדר?
אולי צריך להתעסק בשאלות מוסריות כל השנה ולא רק ביום השואה וביום הזכרון?
אולי צריך לגדוע באיבה את תרבות האולי?
איזה מילה מוזרה זאת....
| |
אתה נוסע לטייל בצפון?
אתה?
למה כשהזמנתי אותך כל פעם לבוא לטייל איתי לא באת?
כשהזמנתי אותך לטייל עם המשפחה שלי לא באת?
נכון, אני אוהבת לטייל והצטרפתי אליכם כי רציתי אבל זה קצת לא הוגן...
זה נשמע קטנוני ומגעיל, אני יודעת, אני פשוט לא ממש יודעת איך לקבל את זה....
מה שהכי הורג אותי שאתה נוסע עם מישהי.
מישהי שנראה לי שאתה מכיר איזה יומיים.
אני יודעת שזה לא בקטע רומנטי או משהו, לפחות ככה הייתי רוצה להאמין, ואם כן אז חבל שביזבזת עליי זמן אם כבר נמאס לך ממני ואתה מוכן לצאת עם מישהי אחרת שאתה בכלל לא מכיר...
אני סומכת עליך ומרגישה מספיק בטוחה בעצמי כדי לדעת שהייתי, ועדיין, בשבילך המון, כמו שאתה לי.
כמו שמירי אומרת "אף אחת לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך".
אבל למה איתה אתה מטייל ואיתי לא?
אין לי זכות לכעוס ואני הכי רוצה בעולם שתהיה מאושר ושיהיה לך טוב.
אבל הלב שלי מעוך לגמרי עכשיו ואני חייבת לשחרר את זה איכשהו....
ואין לי ממש עם מי לדבר...
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
דרדה
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
