סתם כמה מחשבות...יומן יקר וכאלה...לא? |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
אני לא מאמינה שהייתי כ"כ תמימה.
זה בסדר לרצות יותר אבל יכולת לשים את הקלפים על השולחן מהתחלה ולא לגרום לי לחשוב שאני מעניינת אותך ושיש לי עם מי לדבר.
אם הקלפים היו על השולחן אולי אפילו הייתי משחקת איתך...
אבל אנחנו לא מתעסקים פה ב"אם".
אני בכלל לא בקטע של שומדבר מחייב כרגע ויכולת להסביר שגם אתה לא.
מוזר שכשהבנת שאני רצינית נרתעת והרחקת אותי קצת ואז פתאום היית כ"כ שונה מאיך שהיית קודם.
לא פגעת בי ולא אכזבת אותי כי כמו שאמרת צריך לצפות כדי להתאכזב, אבל בהחלט גרמת לי להבין כמה דברים וגם די ביאסת אותי.
ושוב אני חוזרת לדבר על כנות.
אמנם עוד לא הבנתי את כל משמעות המילה ויותר מזה, השימוש בה, אבל אחרי שהצלחתי להשתמש בה הבנתי למה זה כ"כ קשה.
אנשים באמת מפחדים מזה הא?...
אני מאחלת לך כל טוב ואולי אם אני אהיה בעניין פעם זה יקרה....
עד אז אני תוהה אם עדיך חברים עם כמה פנים מאשר חברים בלי פנים בכלל...
מה שכן, הכנות השיבה לי חבר אמיתי וזכיתי בו שוב, כמו שזכיתי בו אז בזכות הכנות והפתיחות שהייתה לי, כך בדיעבד מסתבר.
כנראה לפעמים כשמנסים יותר מדי שוכחים שהדברים הפשוטים והאמיתיים הם הכי חשובים.
אני אוהבת אותך מאוד 
| |
קשה לי לראות את עצמי עם מישהו אחר מלבדך.
אני יודעת שזה נגמר ולא רוצה להיות שוב אבל איפשהו בפנים תמיד חשבתי שאנחנו זה לתמיד.
עכשיו כשזה לא ככה אני מנסה לשכנע את עצמי שיכול להיות לי מישהו אחר.
כ"כ נעים לי איתך וכיף לי לשבת ולדבר או סתם להתחבק.
אני יודעת שיהיה לי ממש קשה לשמוע אם תצא עם מישהי אחרת אבל אני מניחה שזאת גם תהיה הקלה כלשהי...
אני לא רוצה להיות במין מצב ביניים שכזה שאני חושבת שעוד נהיה ביחד וזאת רק תקופה בנפרד, גם אם ארוכה, וכל הקשרים שיהיו לי בה הם סתם.
ואם אני אתאהב במישהו אחר?
מה אז?
זה בסדר להיות עם מישהו אחר?
והרי אתה אהבת חיי.
אני יודעת שזה בסדר ושככה החיים ושיש הרבה קשרים שנגמרו אחרי הרבה יותר זמן אבל באמת חשבתי שאצלנו זה אחרת.
באמת האמנתי בנו ויכולתי לדמיין את כל החיים שלנו יחד.
רציתי שכבר נגדל ונעבור לגור יחד ונטייל יחד.
מה אם לא יהיה לי קשר רציני אף פעם?
ז"א רציני כן, אפילו ילדים וחיים יחד וחתונה ואיך שרוצים לראות קשר מחייב, אבל אם גם זה יגמר?
לחיות ככה מקשר לקשר?
זה מפחיד אותי לחשוב שאתה לא האחד בשבילי כי אם לא אתה אז מי?
אם הייתי כ"כ בטוחה שאתה האחד ואתה לא איך אני יכולה לדעת אם מישהו אחר כן יהיה?
גם אם אני יהיה בטוחה בזה במיליון אחוז איך אני יכולה לסמוך על עצמי ועל התחושות שלי אם טעיתי כ"כ בגדול?
נתתי לעצמי להתמסר בכזאת טוטאליות ואני לא מצטערת על זה לרגע, אבל איך זה עזר לי?
אני לא רוצה להיות לבד.
אני עוד יותר לא רוצה להיות ביחד כשזה לא זה.
אין לי בעיה למצוא מישהו ולהיות בקשר, רציני או לא, אבל קשה לי להאמין שזה יהיה שוב ככה.
איך אפשר לדעת שמשהו אמיתי?
לא אכפת לי להיות בקשרים לא רציניים כשזה ידוע מראש, אבל לפרק עוד קשר רציני?
אני לא בטוחה שאני אוכל לעמוד בזה שוב.
אני מרגישה שלמה עם הפרידה שלנו ולא רוצה להיות שוב, אני פשוט כבר לא סומכת כ"כ על אהבה....
זה כנראה מאוד עצוב....
ושוב אני נתקלת במיסתורי החיים כשאני רואה שיש גם אנשים שחיים יחד חיים שלמים בשמחה ואהבה.
כ"כ קשה לי להבין את זה...
מצד שני אני כ"כ רוצה להרגיש את זה...
אני לא יודעת להגדיר את מה שאני מרגישה עכשיו.
זה געגוע? זה בלבול? זאת חרטה? זה חוסר אמונה? פחד? חוסר בטחון?
כנראה שהכל?...
מישהו יכול לבוא לחבק את זה ממני?
| |
מילים מילים
אני לא בחורה של מילים.
אני יותר בחורה של שתיקות.
אם יש לך מישהו שאפשר לשתוק איתו ולהרגיש בנוח זה שווה הרבה יותר מאשר
מישהו שאפשר לדבר איתו שעות.
ככה לפחות אני חושבת.
ויותר בחורה של ריחות.
ריחות יכולים לשגע אותי. לטוב ולרע.
(נראה לי שהייתי גששית אינדיאנית או משהו כזה בגלגול קודם.)
אני יכולה להתאהב במישהו רק בזכות הריח שלו.
שמתם לב שהרבה משפטים נפתחים במילה "אני"?
לא רק אצלי, אצל הרבה מאוד אנשים.
זה מראה כמה אנשים מרוכזים בעצמם ואוהבים לדבר על עצמם.
אולי לא...
אני יודעת שאני מרוכזת בעצמי, לא בהכרח במובן של אהבה עצמית.
יותר במובן של חוסר מודעות כלפי אחרים.
הייתי רוצה להיות יותר פתוחה לאנשים אחרים.
להיות מסוגלת להכיל עוד ולהקשיב באמת, גם לדברים שלא נאמרים.
אני קוראת עכשיו ספר ממש מעניין- "האיש שחשב שאשתו היא כובע".
המחבר, אוליבר סאקס, הוא פרופ' לנוירולוגיה או משהו כזה וחוקר ממש מפורסם.
היופי בכתיבה שלו שהיא ממש מעניינת גם לאנשים שלא מבינים כלום בנוירולוגיה.
הוא מספר סיפורים על מטופלים שלו וזה מדהים לקרוא את זה. מומלץ ביותר!
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי אתמול קראתי פרק על מחלה נוירולוגית שהאדם שלוקה בה מבין אנשים שמדברים אליו רק בזכות שפת הגוף שלהם וכל הניואנסים הקטנים שרוב האוכלוסיה בכלל לא מודעת אליהם.
אם מישהו ידבר איתם בניתוק מוחלט ממה שהוא אומר הם לא יהיו מסוגלים להבין מה הוא אומר.
הייתי רוצה שתהייה לי היכולת לזהות את הניואנסים הקטנים, ולהרגיש באמת מה נמצא מאחורי המילים.
| |
לדף הבא
דפים:
| כינוי:
דרדה
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
