אני אדם רע.
אני אדם רע, למרות שלא בחרתי להיות כזה.
נולדתי ככה, וככה תמיד אשאר.
אני הולך ברחוב, משתדל שלא לגעת באף אחד, ונזהר פי אלף שלא יגעו בי.
אני לא רוצה שיתקרבו אליי, אז אני מגעיל לכל אחד שאני פוגש.
לא רוצה שיכירו אותי, לא רוצה שידעו עליי שום דבר.
אני בן שלושים עוד מעט, ומעולם לא אהבתי אף אחד.
ליתר דיוק, אף אחד חוץ מאת אשתי.
אני מאוהב בה כל כך אבל אני לא מראה לה את זה.
אסור שיראו אותי נשבר, אסור שהם יראו שיש בי רגש.
אני בן אדם קשה. מאוד אפילו.
שוב, אני לא אשם, החיים הפכו אותי להיות כזה.
אני לא יודע מי זה אבא שלי, אימא שלי בחיים לא אמרה לי עליו דבר.
וגם היא, בכבודה ובעצמה, עזבה אותי כשהייתי בן 6.
מעולם היא לא נגעה בי או הראתה לי חיבה, ובכל פעם שהיא הייתה נוגעת בי היא הייתה נרתעת מרוב כאב.
אני מנסה להבין למה הגיעו לי החיים האלה, חיים של סבל ובדידות.
זה בגלל שאני לא באמת אדם נורמאלי, ואני אפילו לא קרוב להיות.
ואם תהיתם מה אצלי לא בסדר, אז דעו שהגוף שלי קר כקרח, וחום גופי שואף לאפס.
זה לא קל להיות כזה, ואני יודע שאין לזה פתרון.
זה לא רק פאק גנטי, זה גם משהו שיכול להרוג.
לא אותי, כמובן, אבל את כל מי שרק מתקרב או נוגע.
זה סבל לחיות ככה.. בבריחה מתמדת.
אני ואשתי הכרנו בחורף, למרבה האירוניה.
הכרנו באותה סמטה שבה אני הולך עכשיו.
איכשהו בתוכי ידעתי שזאת הבחורה שבה אתאהב, ולא משנה כמה הייתי מגעיל וניסיתי לברוח ממנה, היא פשוט לא הסכימה לוותר.
סיפרתי לה מה אני. זה לא הפריע לה.
היא אמרה לי לא לדאוג, ותמיד אמרה לי שבסוף נזכה להיות מאושרים.
התחתנו באותה שנה.
היא הייתה מאושרת, ואני הייתי בקרשים.
לחיות איתי זה לא קל. רציתי לחסוך את זה ממנה.
אני מעריץ אותה על זה שהיא הסכימה בכלל להתחתן עם אדם כמוני.
אני יודע שהיא אוהבת אותי, אבל אני לעומת זאת, תמיד משתדל לשמור ממנה מרחק.
אסור לי לגעת בה. לטובתה כמובן, אז אני תמיד מתייחס אליה מגעיל, כדי לנסות ולהוריד לה את החשק.
זה שובר אותה, וזה שובר אותי עוד יותר.
אני באמת מאוהב בה.
זה הורג אותי. איך יכול להיות שלבן אדם כזה קפוא דחוסה בלב כמות כל כך ענקית של אהבה?
אני כל כך אוהב אותה, עד שלפעמים אני חושב שהלב שלי יתפוצץ מרוב אהבה וכאב.
זה הורג אותי לדעת, איך הלב שלי ממשיך לסחוב את כל האהבה שלי אליה, ואת כל הכאב, ואיך הוא ממשיך לפעום, ולמה לעזאזל הוא לא יכול לקפוא גם?
אם הייתי יכול כבר מזמן הייתי שם לזה קץ, אבל קשה לי לפגוע בבן אדם היחידי שאי פעם אהבתי.
"זה פשוט לא מגיע לה, כל החיים האלה איתי. " אני תמיד חושב לעצמי
החיים שלנו לא טובים כמו שהיא רצתה שהם יהיו.
אני מגיע הביתה, ושם על עצמי את מסכת איש הקרח שוב.
היא מחכה לי, כמו תמיד, אבל אני עובר לידה, לא אומר מילה.
אני נכנס לחדר השינה, ומתפלל שהיא לא תבוא אחריי.
הסברתי לה את המצב אלף פעמים אבל היא מסרבת לקבל את הקיים.
היא נשכבת לידי, מנסה לחבק, ואני מעיף לה את היד ואומר לה שתלך.
זה לא מזיז לה כבר הטון דיבור הזה. אז היא מחבקת אותי חזק, ולוחשת לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי.
תמיד אני מתאפק כמו מטורף. אני כמה למגע לא פחות ממנה, אבל אני יודע ששנייה אחת יותר מידי, והכול יכול להיגמר לתמיד. תמיד פחדתי עליה וחששתי שיקרה לה משהו.
היא מתחילה לרעוד, ואני רואה שהיא לא מסוגלת להכיל יותר את הכאב.
אני דוחף אותה מעליי, כולי שבור. כמעט ונכנעתי לה הפעם.
היא בוכה, אבל בסוף היא מחייכת אליי, ואומרת לי שהיא מעדיפה לקפוא למוות מאשר לחיות חיים בלעדיי.
אז אני מחבק אותה בחזרה, מצמיד אותה אליי חזק, ואומר לה כמה שאני אוהב אותה ושאני מצטער על כל הסבל שהיא עברה בגללי.
אני לא עוזב אותה לרגע. היא מאושרת, וזה הדבר היחידי שאי פעם רציתי לראות.
אני בן שלושים, ומעולם לא אהבתי, ולעולם לא אוכל לאהוב אף אחד, חוץ מאת אשתי המדהימה, שתמיד ידעה לאהוב אותי כמו שאני, ותמיד סבלה אותי למרות הקור ששידרתי, ושקפאה למוות בגללי בדיוק הרגע, ושצבע עורה כעת לבן וחיוור כמעט כמו צבע הסדינים שעל המיטה.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11290969