נמאס לי לשחק אותה מבחוץ שהכל טוב ויפה כשבעצם הכל חרא.
נמאס ליי שאין לי כבר על מי לסמוך בין '' החברים '' שלי.
נמאס לי שגם לא משנה אם אני יכתוב את זה אף אחד גם ככה לא יקרא.
נמאס לי שאין לי מישהי שתיהיה לצידי .
נמאס לי שלא משנה כמה שאני ינסה להיות טובה בסופו של דבר הכל יצא לי על הפנים.
נמאס לי ריבים עם ההורים.
נמאס לי שאני לא יכולה להביע את עצמי דרך הכתב.
נמאס לי שהכל כבד אצלי בלב ואין מיששהי שאני יכולה לדבר איתה פשוט על הכל.
נמאס לי שכל החברות מתרחקות מימני.
נמאס לי שאני לא מפסיקה לבכות \=
נמאס לי שזאת השנה שפשוט הכי גרועה שהייתה לי בחיים וזה מה שמגיע לי.
נמאס לי שלא משנה כמה אני יצליח אני יקבל 0 .
נמאס לי שיש לי מורה פרטית ובסופו של דבר אני מקבלת 0.
נמאס לי שאני לא מצליחה בכלום ושיש לי אופי חרא ושהלוואי וההייתי יכולה לשנות אותו ..
נמאס לי שחברות שלי פשוט לא מבינות אותי :'( .
ונמאס לי שכבר הפוסטים שלי לא אותו הדבר כמו פעם שהיה כ''כ הרבה שמחה
ועכשיו הבלוג הזה הפך לכל מה שאני מרגישה עצב ..לא משהו משמח ..
אני כבר לא יכולה מבפנים באמת שלא , אני הגעתי למצב שאני כמו ילדה מסכנה שרק מחפשת צומי .
אני מרגישה כאילו בכח אני נותת לעצמי לסבול ,
פעם הכאב היה מאהבה ,
ועכשיו שהכל טוב ?
אז הלב שלי נסחף אחרי כאב אחר ,
אולי זו אני שהשתנתי ,
ואולי זה אתם ,
אבל כלום לא כמו פעם !
אם היה אפשר רק לחזור אחורה ..
ואני יודעת שיש משפט שאומר:
"בן אדם שרוצה לחזור אחורה ?
זה בן אדם שאין לו לאן להתקדם "
הלואי וההייתי הייתי יותר חזקה ,
לא פוגעת ,
לא נותנת לאנשים לפגוע ,
הולכת אחרי הרגשות שלי ,
בלי לתת לאפחד לשבור אותי ,
בלי לתת לאפחד לגרום לי לבכות ,
לפעמיים יוצא לי לחשוב איך הייתי ,
שם בבצפר איפה שכולן אם רק ההייתי מתקבלת ,
לבצפר הזה שלא קיבלו אותי ..
שכולם ביחד ,
אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ..
אני מרגישה שכאן אני לא יכולה לסמוך על אפחד ,
ולא משנה כמה שאני סמכתי על אנשים פשוט נפלתי .
אני לא צבועה ,
דוגרי אני יגיד ,
בקושי יש אנשים בודדים שאני יכולה לקרוא להם חברים ..
כי חבר זה בן אדם שאפעם לא יאכזב,
שלא יפגע ,
שיואהב ,
שאני יהיה חשובה לו בדיוק כמו שהוא חשוב לי ,
שאני יוכל לספר לו משהו ,
ולדעת שלעולם ~
זה לא יצא ממנו ,
ולא משנה מה יקרה !!
וכניראה אין לי מישהי כזאת אפילו חברה אחת ..
אני מרגישה שאני נשארתי לבד אני והחיים שלי ואין לי אף אחד שיהיה איתי
כולם במסכות צבועות של שלום וביי אבל באמת? למי אכפת מימני .
אפילו חברה ששנה שעברה הינו ביחד .. בהספקות שנשארה בבצצפר..
כבר חברות של שלום וביי כולן השתנו גדלו התחברו לאנשים אחרים הכירו אנשים אחרים
ואני ?
תקועה בתוך אני עצמי שלי אני והמחשב שלי וכאילו שאןי לי יותר חיים .
הלוואי והכל היה פשוט כ''כ טוב הלוואי ולא ההייתי בוכה בלילות
כמה שרע לי וכמה שאני רוצה להכיר אנשים חדשים
ולסמוך באמת על מישהי אפילו עם זאת רק אחת?
אבל לפחות מישהי באמת.
לא חשבתי שאני יגיע למצב כזה .
אבל אולי רק השנה התחלתי להבין את המשמעות של החברות,ואיך שהשנתי ובמקום לגדול אני רק כמו ילדה קטנה .
ואם הן היו כ''כ חברות?
אז למה הן גם לא הבינו אותי אז נכון שקצת השתנתי אתן יכולות לבוא לדבר איתי נפתור אתזה ,
לא ריב באייסי וכאילו שאתן כבר לא מכירות אותי וחוץ מיזה שככה זה האופי של בן אדם צריך לקבל אותו איכשהוא הוא לכל אחד יש את הפאק בו .
הלוואי שמישהי הייתה מבינה אותי ,,
אבל כניראה יש רק אחת שרחוקה מימני ,
שאם לא היא ? לא הההייתי יודעת מה ההייתי עושה .
הרגשה של ריקנות,בדידות, חוסר ביטחון, חוסר אהבה, געגועים.
אני מרגישה כל כך רע מרוב כל זה אפילו כבר חבר לא באלי מרוב כל הבעיות כבר לא מתגעגעת לזה ..
בקיצור נשברתי כ''כ .