הבלוג הבלעדי

נושאת את הכתובת על גב ידי, את ראשי על כתפיי, אף על פי ונכנסת אל תוך הבניין, פניי לראיון. רגליי מוצאות מעלית שנלחצת לבוא. השעה מדייקת, והזמן נעמד לצדי ניצב בהמתנה במבואה השקטה.

היא אינה מגיעה ולא מובילה לשום מקום. המעלית. החליטה להקפיא אותי. סובבתי סביב עצמי עם משב הרוח, משלבת ידיי לפנים ולאחור לצדדיי ולמעל מתהלכת אנה ואנה עד דופן הקיר וחזרה. אין מכיר ואין נפש חיה בסביבה, לא צבים ולא יער, פרט לצו עיכוב יציאה מהבניין וצו חיפוש מעלית תקינה.
  
האדמה מתחילה להפסיד אנרגיה ודקה נוספת יורדת עליי: את לא תספיקי, רוחשת. אני מביטה בבהילות אל תוך כל המספרים שבשעון, אל כל המספרים שבמעלית, מנסה לתפוס את הזמן בידיים לסגור עליו לאחוז בו היטב, אך מכונת הזמן הודפת אותי החוצה, והזמן נעלם למקום אחר אל ממד בלתי ניתן לעצירה. "עמוד רגע, אני צריכה לדבר אתך," קוראת לו, אך הוא ממשיך לדהור. רק מסובב את ראשו ובעיניים מדויקות מבקש שאתאם פגישה עם המזכירה שלו.  

לפתע המראה המקומית שעוקבת אחר צעדיי מזכירה נוכחות: "בואי בואי", יוצאת אליי, קוראת לי בחדווה ואני באה, מתקרבת אליה בפנייה נרגשת: "מראה מראה שעל הקיר מה את מציעה? שאעביר?" ... מילותיי מרחפות בחלל השביר. כולה מאירה ושוחקת מביטה בי כמו משקפת לי את כבר יודעת את התשובה. 

ממתינה בדומיה והתשובה אכן מופיעה, בניתור קל היישר מהמדרגות של מטה, ללא עניבת פרפר, מצויד בתלבושת של גיבור על. בחור נאה קסדה נאה וחסודה נתלית על ידו, קומתו התמירה וגופו הדק לא מסתירים את שריריו. בוודאי מרואיין נוסף שהוזמן לבוא בתור אחריי, מגיעה מחשבה מסבירה לקוראי התמונה.

עולה הרגל נעמד לידי מיטיב עמי לשלום נדיב ומשגר קריאה בטוחה למעלית. כשזו מתעלמת גם ממנו מחטיף מבט לשעה ומנסה ללחוץ על כפתור המעלית בשנית ובשלישית. בגבות מורמות אני מופתעת לגלות עד כמה אינו מעודכן בענייני מעליות תקועות. עיניי מתרחבות ודממה עוזבת את המקום כשמתוכי יוצאות מספר מילות עידוד: "אתה די גרוע בזה"
"כן אני עובד על זה" מקבל בהבנה בהכנעה.

חשתי בטוב ליד ידידי החדש אם נשלח אליי מהמדרגות בוודאי יש סיבה טובה לכך. ללא ספק שני ראשים שווים על ראש אחד. שקט אישי. בירור פנימי, חושבים לרגע, רגלו מקפצת כמו מולידה רעיון של חמש קומות במוחו. נבוך, מציץ הוא במראה שם פוגש את עיניי, ומתרגם המחשבה לדיבור: "רוצה לעלות?" עיניו המאמינות מושכות את מבטי מעלה אל גרם המדרגות. חשבון של חמש קומות, "כן, רוצה," נפשי נענית לאתגר התשובה והדיבור הופך למעשה. מיד אנו רצים במעלה המדרגות. מדרגה ועוד מדרגה, משוכה ועוד משוכה.

איזון, מאזניים, כושר, אנרגיה, עלייה, ריצה נעלה, הלב מתעורר הולם על תוף מרים ברקע כינורות. הצלעות מחזיקות את הראות, הסרעפת מתכווצת ונרפית. מדרגה אחת גוברת על השנייה, צעד נוסף מתקדם. כמעט משלימה קומה. מגיעים ליעד.   
 
רגע הכניסה לממלכה: טו טו טווו דלת המשרד נפתחת ועיניים ענקיות יוצאות אלינו. 

עתה, עולה הרגל עוטה לעברי חיוך מוכרח שנשען בכל צד על האוזן הסמוכה, מכחכח מעט בגרונו ומכריז: "קחי לך חמש דקות, כוס מים ומינרלים ונתחיל בראיון."