במבט אחד אתה מנקב את כולי, והרעל מתמוסס, מתאדה באוויר, רחוק מאיתנו.

צלקת תמורת צלקת.

המשחק הזה גרם לי פתאום לשלוח לו הודעה. אני חושבת שהפעם זה באמת נגמר.

והבנתי למה הוא לא רוצה, יכול, להפגש איתי. למה זה ירגיש לו כמו בגידה.

כמעט שכחתי את העובדה שהוא גם אהב אותי.

כמה שהתבוססתי בצד שלי, בשאלות שלי, בכמה שזה כאב לי.

לא חשבתי שאני עדיין מסוגלת לדקור בו משהו.

אני חושבת שבסופו של דבר לכולנו יש סכין, מישהו שכזה. ניק הוא הסכין שלי.

לא משנה מה, הוא תמיד יכאב לי קצת.

הוא מנקז את הדם הזה ממני, מקלף את הגלד, שוב.

והנה הוא שם, מתחת, פועם בשלוותו.

אתה כבר קטן ילד, כבר לא דוקר כמו פעם. אין לי במה להזין אותך.

ואתה כ"כ רחוק,

וקצת פספסנו, אתה לא חושב?

עברו שלוש שנים מאז, וזה כ"כ מוזר פתאום לחשוב על זה.

הכל קפא על שמריו ביננו, חבל שעצרנו איפה שכואב.

וכ"כ הרבה אושר עבר עלי מאז, ולפעמים אני כ"כ רוצה לשתף אותך.

אתה האדם הראשון שננתי לו ממש חלק ממני ואפילו לא ידעתי.

מעולם לא היה לי חלק ממך או בך, אבל עדיין אהבת אותי.

בדרך הכ"כ מוזרה שלנו.

וסתם, די.

אני מאושרת עכשיו. באמת מאושרת.

אין טעם לשקוע בזה.

ג'יי