פתאום פחות מפחיד אותי לאבד אנשים.

זה כבר לא לאבד, זה פשוט להוציא אותם מהחיים ולהמשיך הלאה.

לא בכולם צריך להאחז.

לפעמים זיכרון הוא רק זיכרון.

אלה כבר שעות שאני מפחדת להתקשר.

אני לא אתקשר.

אני לא אשלח הודעה.

לתת לדברים לזרום בקצב שלהם.

בגלל זה אני מאוהבת בתל-אביב. היא היחידה שמבינה את הקצב הפנימי שלי.

היא פועמת יחד איתי, העיר הזאת.

גם כשאני עוצרת שם, הכל ממשיך לנשום. אני אף פעם לא לבד.

אי אפשר ללכת לאיבוד בתל-אביב.

אני לא רוצה לקחת דברים "באיזי". אני לא רוצה לרסן את עצמי.

זה סירוס של הנפש, של האישיות.

אני תמיד הכל.

אין לי ולו מקום אחד של כלום.

הסירוס הזה לא נותן לי לבכות.

ג'יי