אני צריכה סיבה לקום בבוקר.

-

7:30 -  אני פותחת עיניים לצלילי Let there be love. נו באמת. רושמת לעצמי: להחליף כבר שעון מעורר. אני לא עייפה, אבל לא בא לי לצאת מהמיטה. ממש נעים פה. טוב, עוד 10 דקות.

7:40 – נו, עוד 10 דקות.

7:50 – נו עוד קצת.

8:00 – קיבינימט. אני אקום ב-8:20.

8:20 – זהו. אני מכבה אותו.

8:24 -  קרן שמש ארורה חודרת מבעד לוילון ולגדר החיה בחוץ וננעצת לי בעין. אני מקללת וגוררת רגליים לכיוון האמבטיה.

עוד בוקר שגרתי עבר על כוחותינו.

-

ככה נראים הבקרים שלי. אני לא רוצה לקום. אין לי סיבה.

אף אחד לא יכעס אם שוב אני אגיע ב10 לעבודה.

אני לא מתעוררת בתחושה שיש מישהו לצידי, אז אינני מתאכזבת לגלות שאני לבד.

אני לא מחפשת בטלפון הודעת בוקר טוב טרייה.

אין מי שיאכזב  אותי.

ובכל זאת, כל יום אני ממשיכה לנסות לקום בזמן.

כל יום הוא כשלון קטנטן לאוסף.

אולי אני צריכה להתחיל להקשיב טוב יותר לאינטואיציה שלי.

-

18:00

אני מפסיקה עכשיו במרדף המטופש הזה אחר חום אנושי.

כ"כ קל לי להיסחף, כ"כ קל לבטוח.

הקרוסלה אט-אט נעצרת והעולם מתחיל להתייצב.

זה לא יהיה קל לרכוש את אמוני מחדש.

לא הולך להיות קל איתי. בכלל.

ג'יי