הכל מרגיש כ"כ דפוק, כ"כ מעורער.

מה זה בכלל משנה למה? זה לא כאילו אני יודעת.

משהו בקיום שלי נדפק ממש חזק.

אני רוצה לרוץ, לצרוח, לדבר ולשתוק.

אני רוצה להתפרק למליון גרגרי אבק, להכנס לכם לתוך העיניים ולגרום לכם לבכות.

אני רוצה לבכות את הנשמה החוצה. לבכות במשך שעות ולא להפסיק. לגמור את מצבור הדמעות שלי לשנים הקרובות.

אני רוצה ללכת לאיבוד למצוא שם את עצמי.

אני רוצה להתגעגע אבל רוצה גם להפסיק.

אני רוצה שתאהב אותי, אבל כמו שאני צריכה. בלי הסברים.

אני רוצה להפסיק לרצות.

הלוואי והייתי יודעת מה אני רוצה. אני שוקעת ונסחפת למערבולות של רגש ושל אין ובסוף אני מוצאת את עצמי ממצמצת לכיוון האור עם מבט של עופר דרוס בעיניים.

הכל סביבי מתמוטט ונבנה מחדש רחוק ממני. הכל זר ומנוכר ומכאיב לאין שיעור.

המחשבה האחרונה שלי לפני שאני נרדמת היא שאני רוצה שתחבק אותי.

לפעמים בא לי לצעוק כ"כ חזק, להרחיק אותך ממני כ"כ רחוק, שזה יכאב רק לרגע. אחר כך זה יתעמעם.

לפעמים בא לי לזרוק את התקופה האחרונה, בעצם את שבעת החודשים האחרונים ולהתחיל שוב מאוגוסט-יולי. כשהיה עוד קיץ, כשהיה לי עוד משהו להאמין בו.

המטרות היו אמיתיות, האנשים היו מוחשיים. עכשיו אני מרגישה כמו מטרה, כמו מטווח של מטרות דפוקות.

מחוררת, דולפת, קצת קרועה בקצוות.

אנחנו מאבדים את זה. וזה את זה.

אני מנסה לחשוב על מישהו שהייתי רוצה שיתקשר אלי עכשיו, שיבין את האנדרלמוסיה הזאת.

לא בטוח שכדאי להשאיר אותי לבד עכשיו.

אני רוצה תותים.

ג'יי