יש בי כעס, יש בי המון תסכול.

אני לא יכולה להגיד בדיוק ממה זה נובע, חוץ מזה שזה "הרבה דברים".

החלטתי לוותר הפעם. לקחת מיליון צעדים אחורה ולעשות לעצמי טוב ורגוע בלב.

סה"כ, זה חודש אחרון בדירה, אין לי כוח לריב.

וזה מתייחס להרבה דברים שנובעים מכך.

זה קצת כואב בינתיים, אבל זה ירפה בשלב מסויים. אני לא דואגת, בסוף זה תמיד מרפה ונשאר רק חיוך.

אני רוצה לתת לדברים לבוא אלי עכשיו, אני מפסיקה להתאמץ ולטרוח. מי שירצה בחברתי, יקבל אותה בחפץ לב ובחיוך עצום.

יש אנשים בחיים שלי שמהווים פשוט נקודת משען. קבועה יותר או קבועה פחות, אבל אני יודעת למי להתקשר כשאני צריכה משהו.

מה שבטוח, אני לא צריכה יותר סקס. נמאס לי מההתעסקות.

אני יודעת מה יעשה לי טוב.

בשלב מסויים הכעס יעבור, כי אני יודעת מתי אני באמת כועסת. כן, ממש לא כיף לסיים ככה דברים, אבל ממילא, אני לא מתכוונת לחזור אחרי הצבא.

אני ממש לא הולכת לחזור על החוויה של לגור עם שלושה שותפים-בחורים בני 25+.

והתסכול?

בשלב מסויים אני אפסיק לצפות מאנשים להבין אותי, אני אתן לחיים להפתיע.

אני אתן לאנשים להבין את עצמם קודם כל. אני לא צריכה לתקן טעויות שאנשים אחרים עושים לגבי עצמם.

אני פורשת מהמירוץ והולכת לנמנם על הדשא ביציע.

ג'יי