9.3.09, 11:47
ועכשיו, אין תנועה. אין מנוס.
זו מלחמה קטנה ביני לבין עצמי, מלחמה של מחשבות.
מאבק זעיר שמשתולל בי, בין הרגש שנוח לשקוע בו ובין הצורך להרפות, לחשוב בהיגיון בריא.
מאבק יום-יומי על שפיות.
לוח השעם שתלוי מעלי במשרד עמוס טפסים. בקושי רואים פיסה אחת של שעם.
הכול מוצף ניירות ונעצים צבעוניים להחריד.
החלון פתוח ורעש הרחוב מתמזג בצלילי המשרד והרדיו. הרוח נהדרת בחוץ, בא לי לשכב עכשיו על הגג.
הלוואי ויכולנו עכשיו.
עוד מעט יגיע רגע שכזה, של עייפות, של השלמה. הגוש הזה יקטן ויקטן, ובסוף, כל מה שיישאר לי זו צלקת קטנה לאוסף.
אבל עכשיו, אין תנועה.
אין מנוס.
מחזיקה את הראש מעל המים.
[X]
16.3.09
11:30
26 וחצי שעות ללא שינה עד כה. והזמן, איכשהו, ממשיך לחלוף. אלוהים יודע איך.
אני מתפקדת בינתיים, עם קצת רעידות מהרבה קפאין.
צמרמורת כזאת, אתה יודע. שדוקרת כל מיקרו-מילימטר בגוף. אולי זו העייפות והבריזה מהחלון, ואולי זה פשוט.. אתה.
ההיגיון? ממני והלאה. כל העולם נע בהפרש של מאית הרגע ממה שעיני רואות. המציאות קצת לא מתעכלת.
בסוף בכל מקרה אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב, להיות שם בשביל.
כל מילה יוצאת בקושי, אני לא בטוחה שאני יודעת תחביר עכשיו.
אבל זה מציף אותי, הכול. וזה חייב לצאת איכשהו.
מחניקה עוד פיהוק.
מחניקה עוד כמיהה לחיבוק.
צריכים אותי יותר ממה שאני צריכה אחרים.
אין כאן פתרונות פלא נכון?
נמשיך לערום מילים עד שנקרוס. אני רק רוצה לשאול, מה יצוץ בין הריסותיהם של מגדלי הארס?
ביום שבת גיליתי כמה לפעמים יכול להיות קשה לאהוב. הרגשתי קצת קטנה פתאום, כמעט אנושית.
אבל האדמה עוד רחוקה מרגלי המתנודדות באוויר, יחפות.
אני מפחדת משדה הקוצים המכונה מציאות. אין צורך ליפול בזה שוב.
לחבק חזק את החיוך.
וואו, הלוואי והיה לי אכפת. אבל אני מניחה שהשתנתי. ולא כל העולמות נפגשים כ"כ יפה כמו שנדמה לי.
אני צריכה סיגריה בינתיים.
[X]
14:41
אני מטושטשת.
אני לא רואה לאן אני הולכת, מה אני עושה.
אני לא עובדת.
אני אמורה.
המוזיקה שלי באוזניים ואנשים חולפים על פני הדלת הפתוחה, לא נותנים מבט נוסף.
שעות של בהייה. שעות.
ג'יזס. הדברים הדפוקים שעוברים לי בראש.
כ"כ צריכה להיצמד למשהו אמיתי, משהו פועם. כאן יש רק זמזומים ורחשים, תקתוקי מקלדת קובעי מקצב.
הנגן שולף בקצב שירים עגמומיים, אולי זו אשמתי.
להתכרבל בתוך הפוך ולצרוח פנימה.
אף אחד ממילא לא ישמע.
אני באמת מרגישה לפעמים כאילו אני מאבדת את זה. אני מאבדת אותי.
להחזיק חזק. להחזיק חזק. להחזיק חזק ולא להרפות.
מה יהיה איתך ג'יי, הא?
הדברים האלה פשוט יושבים ומחכים לשעות החלשות, וברגע המתאים כל החרא הזה מתפרץ ומנקר לי הכול מבפנים.
31 שעות.
תתעוררי כבר.
[X]
עכשיו
המתנה.
שיר עצוב חדש התנגן לו לפני רגע, ודמעה זלגה מעצמה. איך היא מצאה את הדרך החוצה?
עכשיו יש פה שקט מופתי.
אפס מיקוד.
חלומות בהקיץ.
אני רוצה שזה יפסיק לפעום בי בכזו עצמה. זה מכאיב לי בריאות.
ואולי אלה רק הסיגריות שעישנתי בשרשרת.
אם אעצום את עיני עכשיו, ארדם לבלי לקום. לא אמות, לא. פשוט לא אתעורר.
מליון פעמים רציתי להרים את הטלפון ולומר לך שלא תבוא. לא עכשיו. אני פשוט לא יכולה.
ואני פשוט לא נותנת לעצמי. תתמודדי.
מחר יום חשוב.
מחר יהיה טוב יותר, אני יודעת. אני חייבת להאמין.
[X]
ג'יי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
