וזהו, זו תקופה חדשה. מין תקופה בין תקופות.

פירקתי סופית את הדירה בכפר סבא אתמול, והנה אני שוב בעפולה. הפעם זה לא ממש זמני.

עד הגיוס אני אהיה במרכז, לשם אני באמת שייכת, אבל אחרי זה?

אני רק מקווה לסגור הרבה ורחוק.

אהבתי את החופש שלי, העצמאות הזאת. את התחושה של לחזור למקום שהוא שלי. אני לא חושבת שאני מכירה תחושה טובה יותר. אולי זו פשוט תחושה של.. בית.

פעם ידיד קרוב שאל אותי מה עובר לי בראש כשאומרים לי "בית". לקח לי איזה רגע לחשוב, ומה שעלה לי היה "חברים".

עבורי, אין יותר נכון וטבעי מזה.

חברים שלי מבינים ומקשיבים לי הרבה יותר ממה שההורים שלי אי פעם יוכלו. ולא כי הם אנשים רעים חלילה, אנחנו פשוט דורות נורא שונים. הם עדיין במין איזשהי בועה של החברה הסובייטית של פעם, או משהו. שאם אני מעשנת אני סוג של בנאדם פחות טוב, ושלימודים זה הדבר הכי חשוב בחיים.

אמא שלי קראה לי היום שקרנית מלידה. וול, אולי זה הגנים שלה בכל זאת.

זה נראה כאילו הם מסרבים לקבל אותי. אבל באמת "אותי". ואולי הם פשוט לא מזהים אותי יותר.

יש לי בחור חדש בחיים, וממש טוב לי.

זה בדיוק המשהו הפשוט הזה, הבנה כ"כ בסיסית, מעבר למילים.

לא חסר לנו בכלל על מה לדבר, אבל גם נוח לי לשתוק איתו. וזה... פשוט קרה. בטוב.

עזר לי לצאת מהרבה מאוד בוץ ששקעתי בו לאחרונה.

האמת שזה קצת מדהים, הסוויץ' שנעשה לי במוח ביום שהכרתי אותו.

ההגיון שב למחוזותי.

והוא גם כותב.

אני מתרגשת לקראת הגיוס. ממש.

קצת מלחיצה אותי המחוייבות מראש לשנתיים לפחות, אבל אני בטוחה שאני אהנה ממש. למרות הקושי והכל.

אני יודעת להוציא את הטוב במצבים האלה.

וואו, אני באמת הולכת להתגייס עוד פחות מחודש.

בסה"כ, הכל יושב במקום הנכון.

יש בי המון אנרגיות והמון מה לתת.

ג'יי,

שקצת עילגת, אבל זה כי טוב לה.