הכה בי זכרון של רגש, כ"כ חי, כ"כ מוחשי.
צרובות בי השעות שישבתי אל מול המסך, מולך, מקלידה מילים. שעות.
שעות מצמררות, שרופות וכואבות. היה שם גם עומק, היה איזה חיוך בין הדמעות.
האמת ילד?
לא חשבתי שנגעת בי כ"כ עמוק לאורך השנים. רק עכשיו אני מבינה, אחרי שהכאב שכח.
כשכבר אין לאן לחזור, ואזל ממני אותו רגש, עמום וחמקמק.
רציתי שתפעם בי, במלוא עוצמתך העצורה.
אז רציתי.
זו אני לבדי בשתיקה.
לא חשבתי שזה יכאב לי כ"כ.
דווקא מבין שנינו, אני זו שצנחה לרצפה, מסוחררת ברוח.
כבר כ"כ בא לי סתיו.
אני לא מסוגלת לכתוב.
משהו בי התקלקל באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
