זה תמיד בא משום מקום.

ואולי זו רק העייפות.

כבר לא מתחשק לי לראות או להיות עם אף אחד, באף מקום.

אני לא אוהבת להיות אדישה.

אני שונאת לאבד את מי שאני.

אין לי מקום להתפרק בו, רק אני לבדי, לאלפי רסיסים קטנים. פיסות של מראה מעוקמת.

פרוסה כולי, פסיפס אנושי על מרצפות האמבטיה.

נשאר עוד מקום בטוח לישון בו?

בלי חלומות או געגוע מנקר.

איפה עוד אנשים נשברים?

מכחישה הכרות עם הדרך למטה, דווקא לא תלולה כ"כ כמו שאומרים.

מאוד מתונה דווקא, שבילים מוקפים ירוק וזהב.