אני לא מצליחה לכתוב אותך יותר, מילים לא חודרות את שריונך.
ואולי המילים הטובות כבר אזלו לי.
אני לא רואה טעם להתדפק על דלתך, איש לא יענה לי. מי בכלל ישמע? אולי בסוף אני באמת אאמין שאתה לא מרגיש דבר. אולי יש אנשים ריקים בעולם. קליפות חלולות.
כרגע, אני פשוט מאמינה בך. בנו מעולם לא האמנתי.
ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי שוכבת ערה מדי פעם, ערה ומתגעגעת. לא לחיבוק, לא לשיחות, לא לדברים הקטנים שבך. פשוט, לעצם הידיעה שאתה קרוב, שאתה באזור. שאתה לא בצד השני של העולם.
לשבת על הבר עם החברים שלי, לצחוק ולדבר שטויות, לבקש ממך עוד בירה, להרים איתך צ'ייסר, להמשיך ב"הכל כרגיל". ועדיין, להרגיש את המבט שלך בוחן אותי כשאני לא מסתכלת. כשאני קמה והולכת.
להתגעגע, הא?
עוד סיכוי למשהו נפל בסוף השבוע האחרון. אני תמיד נופלת על הדפוקים.
הייתי אמורה לבוא לישון אצלו, אבל מסתבר שהוא היה מחוק מדי מסמים מכדי להפגש איתי. כמה שזה מלבב.
לא, אני כבר לא כועסת. אני פשוט תוהה מה מושך אותם אלי. ולמה לא מגיעה לי שפיות?
עוצמת הרגשות פוחתת עם השנים, והכתיבה? תתרגל אני מניחה. משם אני אצמח.
אולי זו התבגרות, אולי פשוט התרוקנתי.
בינוניות כזאת.
התנוונות.
יש בי אופטימיות, כמו תמיד.
ג'יי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
