חדלתי להרוג פרפורים. |
כינוי:
בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
Morning sickness
גוש עמום בבטן. לא משהו שאפשר לישון איתו בשקט.
להיווכח בידיעה הצורמת, זה לא באמת משנה, זה לא באמת אכפת.
לא משהו שיזיז לך, לא משהו שיניע את חומת האדישות העצומה שלך.
להיות לגמרי לבד, בחדר מלא אנשים. לנשום כ"כ בשקט, לא להזיז את האויר שמסביבי.
אני לא רגילה להרגיש כ"כ קטנה, לאחרונה אני יוצרת הכרות עמוקה עם ההרגשה הזאת.
נפש עקרה.
ולמה שום דבר לא עובד?
חום ואהבה הא?
הכל הבל הבלים הכל הבל.
ושקרים, כ"כ הרבה שקרים וחיוכים אטומים.
חיוכים מנומסים וטפיחות קרות על השכם.
אני פרגמנט, אוסף פרגמנטים. אף פעם לא משהו שלם, מוגדר. אני לא עולם ומלואו, אני תוהו ובהו.
תהום עמוקה שנפערת ורוח עייפה מרחפת עלי המים.
איך יוצאים מפה?
איך בוראים כך את עצמי. יש בי עוד כוח?
קיצוניות של אדם, מצבי רוח.
קצת אמונה ילדתי, קצת אמונה.
איך זה בדיוק קרה? הלוואי והיה לי הסבר. איך נשארתי פתאום תקועה עם אותם רסיסים של רגש שפוזרו על הארץ.
גם המדבר הכי צחיח יכול לנבוט. אבל אני לא מלבלבת. בשביל זה צריך שניים.
איך יוצאים מזה לבד? איך אפשר להרוג את זה?
אני לא אוהבת להיות כאן. בעיקר צריכה בחור כנה שיחבק אותי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
