אני חושבת שדברים מתחילים באמת להסתדר, ולהיות באמת באמת טובים.כן, עדיין אין קרקע מוצקה ובטוחה, אבל אני מרגישה שזה ממש עוד שניה כאן.
וזה לא רק מבחינת הצבא.
שכחתי איך מרגיש משהו טוב, קליל ופשוט.
גג, כורסא, חיוכים.
אני מרגישה מרוקנת מהשראה ואנרגיה, דווקא בתקופה שאני הכי צריכה למצוא את זה בעצמי. אני אמורה להיות צלמת.
ויש לי עדיין כ"כ הרבה מה ללמוד.
והספק הזה מנקר בי פתאום, אולי אני לא מספיק טובה? אולי אין לי את זה באמת?
לאן הביטחון מתפוגג פתאום?
כרגע, אני באמת שדה קוצים יבש.
אני לא רוצה להתגונן מפנייך, אין לי ממה לפחד. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מתחפרת בתוך הקונכייה החדשה שלי. אתה כ"כ כנה וישיר איתי, ואני כ"כ אוהבת את זה בך, ואני לא מבינה למה אני פתאום מתחילה לבחור מולך מילים. כ"כ נוח לי איתך, כ"כ פשוט וקל.
נתתי לעצמי להפגע מהאנשים ובמקרים הכי הלא נכונים.
פעם היה כ"כ קל לבטוח, להאמין.
פעם לא באמת הצלחתי להבין את אלה שמתקשים לבטוח באנשים.
כנראה קודם הייתי צריכה לגלות כמה קטנה ושברירית גם אני יכולה להיות, ושלפעמים זה ממש קשה להיות שקופה, פגיעה ובוטחת.
אז מתרסקים, אז מה? אפשר גם לקום.
ג'יי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
