"תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל"

תמיד אהבתי את ההרגשה שבאה עם המשפט הזה. בכזאת קלות משתחרר לי משהו בפנים. 

ככה פתאום, היום-יום שלי נהיה קליל יותר, חופשי יותר.

התחלתי לרקוד סלסה, אמנם באיחור ניכר יחסית לטרנד המקומי, אבל התחלתי. ככה, בחוג של קורס נתיב.

לראשונה הבנתי למה באמת הכוונה "ללמוד כמה שיותר בשביל לשכוח את הכל אחר כך". לרקוד בלי לחשוב, עם מישהו, סתם מישהו. ויש דינאמיקה, ויש זרימה, ואני מפסיקה לחשוב ומתחילה לחייך כמו מטורפת.

כל העכבות שלי מתמוססים לרצפה ואני באמת לא חושבת, נותנת לאחרים להוביל אותי, לשם שינוי. זה, ללא ספק, המחסום הכי גדול שהצלחתי לפרוץ בשביל עצמי.

ביום שבת שכבתי על הדשא. סתם ככה, עם ספר וחצאית של דוסים.

שכבתי בשמש ירושלמית חמימה ונשמתי אוויר צח ומתוק. 

שלווה.

כמה שהיית חסרה לי.

הדשא עקצץ לי בברכיים וכשהשמש זזה ונותרתי בצל, עבר בי רעד קריר.

הייתי הכי חיה שאפשר, היקום פעם דרכי, זרם בעורקי ולטף את ליבי.

כ"כ טוב.