המון בלבול, המון אינפורמציה-אינסומניה.

לא תמיד אני יודעת לאן לקחת את עצמי. בזמן האחרון? אין לי מושג. אני פשוט צועדת בנתיב שלי והוא כ"כ שונה ומפותל יותר מהנתיבים של כל השאר סביבי.

חלק מהזמן אני מותשת, אני שוכבת על כרי הדשא של היקום ורק רוצה להתמוגג לתוכם, לתוך המשהו הרענן הזה, המתחדש והמתפרש.

לפרקים,

אני דווקא מתמלאת באנרגיות עצומות, מלאת צורך להקיף את הגלובוס בריצה פעמיים. למהר, לקפוץ, לספוג, ללמוד, לעשות, לדבר, להתגעגע.

מחרפן אותי לא לראות אותך שבוע. מחרפן לי את הצורה. 

אני כ"כ רגילה וכ"כ מאוהבת בחמימות היחסית קבועה שלנו. לראות אותך במהלך השבוע, ברוב סוף השבוע. והנה, עברו 7 ימים ואני כבר על קוצים, רק בא לי בא לי בא לי באליבאליבאליבאלי אותך. קרוב כזה. כן, עוד קצת.. זהו. ככה. הכי קרוב. מממ...

התות של הקצפת שלי. טיפת הגשם על האף.

אני יודעת שהולך להיות לי שבוע קשה, בעיקר מנטלית. אני מניחה שיפילו עלי המון אחריות ובעיקר ציפיות להרים את המשרד. אבל אני לא יודעת מה לעשות בנידון, לא באמת. טוב, אולי להעיף את המפקד שלנו לכל הרוחות ולשחרר לנו קצת חוט. כן, עוד קצת. יופי. זהו.            נבלות.

מה כבר יש לי להגיד לכם? לא טוב לי שם, פשוט לא טוב. היה אחלה, היה אפילו מדהים, עשיתי מלא כיף, תרמתי רבות וכל החרא הזה.  אני כבר לא באמת מזהה את המקום. חזרתי אחרי חודשיים ואני רואה הריסות. שומדבר לא עובד, המחשבים בקושי נדלקים ולאף אחד לא אכפת. אנשים בוהים בתקרה. מצפים שמשהו יפול משם. הכל.. רופס כזה, אפסי. הצליל הזה של המוניטורים בבית חולים כשמישהו מת.

אי אפשר לסבול להיות שם. כל אחד כ"כ תקועה בפינה הבועתית של עצמו, ואין לי עם מי לדבר, מה לעשות, לאן ללכת. 

ואני מסרבת להשאב לתוך הבהייה בתקרה.

אלף נשימות עמוקות

ולילה טוב.

ג'יי