כבר עשרה ימים אני מחוץ למערכת, בסטטוס של חיילת משוחררת.

זה מקום נהדר להיות בו, הלא כאן ולא שם הזה. אני לא מחוייבת לשום דבר.

הכל מתנהל באיטיות, בקושי יצא לי לחשוב על דברים. מה יהיה אחר כך וכאלה. כאילו אלה דאגות של מישהו אחר.

אנשים תמיד דואגים להפציץ אותי באלף שאלות על תוכניות של עבודה-טיול-לימודים. אז אני מספקת קצת תשובות בשביל לספק אותם, כי בשבילי הן לא באמת עונות על משהו.

נרשמתי היום לקופת חולים, ממש כמו ילדה גדולה.

קפצתי לחנות צילום בה הציעו לי עבודה כגרפיקאית, רק אמרו לי לחזור אחרי שאני אשתחרר, אז חזרתי, ויש שם כבר מישהי שעובדת 4 ימים. אמרו לי תחזרי עוד שבועיים.

נדמה לי שהעבודה הזאת הייתה התקווה האחרונה שלי לעיר הזאת. זאת הצרה הגדולה ביותר כשגרים בחור - תעסוקה.

אז שוב עלו המחשבות הרגילות על נדידה למרכז. חיפושי דירה וכו'.

אני לא מרגישה מוכנה לזה עדיין, אני לא חושבת שאני מוכנה לפחות. אם אני אחליט ללמוד בחיפה בסוף, אז גם אין באמת טעם.

סתם, מסתובבת במעגלים סביב עצמי.

ניקיתי וסידרתי את החדר היום. הסטימנטאליות שלי עלתה לי בהצטברות עצומה של ג'אנק ובלאגן. עכשיו אני רואה את הצבע של שולחן הכתיבה שלי.

זה עוזר לנפש, כל הסידור הזה. לארגן הכל בקופסאות של זיכרון. קופסא לשטויות מהפנימייה, קופסא לשטויות מהצבא...

תחושה כזאת, של משהו חדש, מלווה בקצת פחד מהשתקעות.

נראה מה המחר יוליד.

המון אהבה,

ג'יי ג'י