הייתי רוצה לכתוב יותר, באמת. 

לפרוק דברים החוצה בצורה יעילה כלשהי, אבל זה לא ממש יוצא בזמן האחרון. בשום צורה. בצבא עוד הייתה לי את הפוטושופ לפרוק עליו תסכול באופו יומיומי ועכשיו נדמה שהבאר יבשה.

ואז מגיעה עוד טלטלה קטנה.

כתבתי עליו כ"כ הרבה פעם, בתקופת התיכון, קצת בתקופת הדירה שלפני הצבא. ת'כלס? לא נפגשנו, לא החלפנו מילה אמיתית בסביבות החמש שנים.

מדי פעם הייתי יוצרת קשר, סמס הססני ועכשיו גם יש את הפייסבוק להסתתר מאחוריו.

אז היינו מדברים קצת, בעיקר טקסט כתוב. אלוהים כמה שזה קל להסתתר מאחורי המילה הכתובה, תלויה כך בין שני אנשים כמעט זרים.

נזכרתי קצת בדברים מתקופה קצת אחרת, מ"אני" קצת אחרת.

כמעט שכחתי שהיית האדם הראשון שבטחתי בו. אחרי הרבה מאוד חושך, פתחתי את סגור ליבה של ילדה רועדת בת 14,         קח. 

שדה פתוח ורחב של נפש, נגללת לעיני העולם החדש שמצאתי בעצמי.

כל כך הרבה מילים נכתבו ושוכתבו.

אם אי פעם תבחרו לחתוך משהו בכזו גסות, בבקשה, לפחות תשתמשו בסכין חדה. הנפה אחת וזה נגמר. תעשו טובה, אל תשאירו שאריות וגלדים מאחור.

זה נהיה מכוער.

אז כן, אולי אני טיפשה שאני בוטחת בכזאת קלות. והנה, עשית צעד או שניים לקראתי. כנראה באמת רצית להפגש איתי. וכבר הגעתי לחיפה.

ישבתי בפאב קטן שחברתי עובדת בו, יושבת ומנעימה את זמני.

ואז כמובן. 

כמובן שלא נוכל להפגש.

כמובן ששוב יש לה בעיה אם זה.

כמובן שחשבת שכשהיא אמרה שלא אכפת לה היא התכוונה שבעצם מאוד אכפת לה.

5 שנים.

מעולם לא היינו "זוג" או משהו בהגדרה שבכלל קרובה לזה.

פשוט היינו. ויכלתי באמת באמת לדבר איתך פעם.

מי יודע, אולי יעברו עוד שנתיים, וכבר יהיו לכם טבעות על האצבע.

ואולי נדבר שוב.

אולי זה מה שישנה, ואולי גם לא.

אולי תוכל להגן עלי, להגיד שאני לא כזאת איומה כמו שהיא עושה ממני. בכל זאת, עברו כמה שנים טובות.

כי אני יודעת שמגיע לי.

אתה בטח לא זוכר, אבל אמרתי לך פעם, בערך לפני שנתיים וחצי, בהודעה פחדנית שצצה לך משום מקום;

האנשים שהיו קרובים אלינו באמת זוכים לקבל חתיכה מאיתנו, חלק קטן שילך איתם לכל אשר ילכו. הם אולי לא ירגישו בחלק הזה, כי הוא כל כך קטן וחסר משקל, אבל זה חלק מאיתנו. אנחנו נרגיש. אנחנו נרגיש אותם בכל מקום שהם לא יהיו בו, לפעמים זה ידגדג באושר ולפעמים זה ישרוף כמו הגיהנום. 

אבל הזמן עובר ואנחנו מאבדים תחושה. אותה חתיכה נהיית קטנה וקטנה יותר כשאותו אדם, שהיה פעם קרוב כל כך, לא מודע בכלל שהיא נמצאת אצלו.

אז זה מרגיש פחות.

אבל לפעמים אותו אדם נזכר פתאום, מרגיש פתאום איזו בליטונת בכיס של הלב. לפעמים אנחנו אלה שפתאום מממשים את אותו חור קטן שנשאר וניסה להגליד.

ואז שוב, זה שורף כמו הגהינום.

בסוף כולנו מתפוגגים אל תוך העלטה.

ג'יי