את מרבית זמני המאוד פנוי אני מבלה במרדף אחר נמלים. הלוואי והיו אלה נמלים מטאפוריות, איזה מין משל משומש לצרות הקטנות בחיי, אבל לא.

הן שם. הן קטנות, חומות וזוחלות ברחבי המטבח המאוד נקי שלי.

בין פרק לפרק של הסדרה Weeds (או "העשב של השכן") אני מדדה לכיוון המקרר לספק את המאנצ'יז ומוצאת בכיור הריק והמצוחצח שלי שורות של יצורים שחרחרים וקטנים, אלוהים יודע מאיפה הם הגיעו. רק לפני יומיים סתמתי את מה שנראה כמו הקן שלהן עם מטלית ספוגה בקוטל חרקים.

אפשר לחשוב שיש להן איזו משאלת טביעה מטומטמת שהן חוזרות לחפש אלוהים יודע מה בכיור הנקי שלי.

וכך זה נגמר, בהינף של ידית הברז.

ובכל זאת, זה באמת קצת דומה לחיים הקטנים שאני לא מנהלת. לצרות הקטנות שדוחקות בי ומטפסות על קירות המטבח הפנימי שלי ואני ממשיכה לנסות להוריד אותן למעמקי הביוב בלי באמת למצוא איך לעקור אותן מהשורש. כי הבנק קצת לוחץ ויש גם ביטוח לאומי לשלם כי עדיין אין לי עבודה.

כל הזין בפריפריה.

אבל היום אני רושמת איזו נקודה לזכותי. הצלחתי לאסוף את מעט המוטיבציה והביטחון העצמי שלי לכיוון האוטובוס למרכז העיר לחיפוש עבודה נוסף. מאמצי כנראה נשאו פרי או שסתם הייתי חיננית במיוחד היום, כי מחר יש לי משמרת התנסות ראשונה ברשת חנויות נעלים במתחם קניות ליד הבית. לא בדיוק עבודת חלומותי, אבל אני לא כל כך בעמדת התמקחות כרגע. חוץ מזה שהשם של החנות, אם קוראים אותו בעברית ובלי ניקוד מזכיר לי את געגועי לסדרה Glee, והשירים שלהם עושים לי שמח בלב.

דבר נוסף שהפך את היום הזה לקצת יותר מנסבל וחולף, זה שחבר טוב מימי הבסיס מצוות לגדוד מילואים שבמקרה עושה תרגיל ממש ליד הבית שלי. אין כמו מיץ תפוזים במרפסת עם הנוף בשביל למלא את יומי האפרפר. אותו חבר יקר במקרה גם גר בחור בערבה ומי כמוני מבינה איך זה לגור במקום מבודד, רחוק מכל פרצוף אנושי מלבב. אני בטוחה שזו לא רק אני והתושבים בעיר הזאת נועצים בי מבטים עויינים וחשדניים. מעניין אם אני אצליח למכור להם נעליים.

מלאה בציניות שופעת וגעגועים לחבר הג'ינג'י היפה שלה.

ג'יי

עריכה קטנה: מזל טוב לי! זה הקטע ה-500 בבלוג. פאק יא.