עברו שנים, שנים יבשות.

הייתי מאושרת מכדי לכתוב אני מניחה.

אני עדיין מאושרת מכדי להצליח להוציא משהו ראוי בכתב.

האנרגיות שלי מושקעות בלימודים ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מקומפוזיציות, איורים וסטופ-מושנים.

אני לומדת עיצוב תקשורת חזותית ואני יודעת שהגעתי הבייתה.

רציתי להניח פה כמה מילים, לפי שהמסך יורד.

הלוואי ולא.

אני מרגישה שמשהו משתנה ואני לא מצליחה להבין מה זה. רק שאני רוצה לנוח. ולנוח ולנוח.

ונהיה חם בצהריים, אז הגוף שלי יוצא קצת משליטה.

שכחתי כמעט איך נראה מסך העריכה הזה. גם הוא מחזיר אותי הבייתה. אני מפחדת לקרוא את הדברים הישנים שלי בבלוג. יש שם אנשים שהשאירו בי צלקות וחותמות, שקטות ויפות כאלה, והיום אין לי מושג מי הם.

אני גרה בחיפה ואחד מהם גם גר איפשהו כאן על הכרמל. ואני קצת מפחדת.

חודש אחרי שעברתי לכאן, ראיתי אותו מרחוק באיזה קניון וכל הבפנים שלי התהפך. יש לו הליכה קצת מוזרה שאני אזהה תמיד. אני לא מבינה עד היום למה לא נשארנו חברים. אולי אני בכל זאת יודעת, אבל לא ממש בא לי לחשוב על זה.

הייתי מסתובבת בקניון בכפר סבא בימי שישי, כי היו שם דוכנים וריחות נפלאים של אוכל. לפעמים לבד, בדרך כלל עם ניר. מדי פעם הייתה עולה לי מחשבה מוזרה כזאת, שהלוואי והוא יראה כמה אני מאושרת בחיים המושלמים שלי עכשיו. אין לי מושג למה זה היה משנה משהו. ובכלל, אני זאת שצריכה להתנצל בפניו. גם אותו ראיתי מרחוק פעם אחת, בדרך לעבודה או בחזרה ממנה ברכבת, ראיתי אותו יורד בתחנה של האוניברסיטה, עם אוזניות גדולות על הראש. זה היה כ"כ לא צפוי, שהבטן שלי התהפכה קצת והצטערתי שלא ראיתי אותו קודם ושאלתי מה שלומו. באמת מעניין אותי מה שלומו.

אבל בסך הכל, נעים לי בלב.

החיים שלי מתגלגלים כ"כ יפה. אני הולכת בסבלנות אחרי הלב שלי והכל מסתדר בדיוק. אולי זו קארמה טובה, אולי אני פשוט עושה משהו נכון. אבל אין שום דבר שהייתי משנה בחיים שלי עכשיו.

זה מגוחך כמה הדירה שלנו יפה, עם החצר, התקרות והפטיפון האדום. כמה ניר מדהים וכמה ילדים אני אעשה איתו יום אחד. והם יהיו מה זה יפים. את זה אני יודעת. וטוב לי בלימודים, ואני גם טובה בזה.

יש רגעים מתסכלים ויש תקופות מבלבלות, אבל העוגן שלי יציב ואני לא נסחפת למעמקים.

-

אני באמת כותבת גרוע כשטוב לי.

ג'יי