לפני 5 שנים עשיתי קעקוע של קסת דיו ועט נוצה.

הפסקתי לכתוב קצת אחר כך, אבל מעולם לא הצטערתי על הקעקוע. הוא הביט בי בנחמה מבין הצלעות בגבי. זה מוזר, אבל אני תמיד אחזור לשם.

לפעמים אני עוד משרבטת על פתקים ודפים אחוריים של מחברות ועכשיו בלימודים יוצא לי לא מעט להתעסק בטקסטים. בדרך כלל אני לא ממש מרוצה מהתוצאה. זה כנראה לא כנה מספיק.

מתישהו אפילו רשמתי שתמיד ידעתי שאני מאושרת מכדי לכתוב טוב באמת.

אבל הנה עכשיו הגיע גל גדול, בדמותו של המוות. 

מעולם לא הייתי קרובה למוות, כנראה שכדאי היה להיות חברים שלי, כי עד עכשיו הכל היה בסדר.

עד שהוא התקשר בקול רועד ואמר שזה אחיו ושהוא צריך שאני אבוא ופרץ בבכי.

אז עוזבים הכל.

את כל התוכניות והתיקים הארוזים. עושים פרצוף חזק עכשיו ומלטפים ומחבקים. ובאים עוד חברים, חברים מפעם פעם, כשהייתי קטנה ותמימה ואחרת, חברים מדפים ישנים יותר של הבלוג הזה. ויושבים ומספרים סיפורים, אפילו צוחקים לא מעט. מחזיקים חזק בהלוויה ונוסעים הלוך וחזור, הלוך וחזור.

דחיתי שיעורים והגשות ואפילו חשבתי שאני אספיק לעשות את זה אתמול והיום.

והיום חזרתי ללימודים, אחרי החופש הזה שהרגיש נצחי. מטולטלת וחסרת שינה עליתי על האוטובוס ללימודים ואפילו הצלחתי לעבור שיעור אחד.

ואז נשברתי, בפנים. לא בחוץ.

לא מסוגלת לשבת ולשמוע חוויות חופש נפלאות של אנשים אחרים, זה הרגיש לי כ"כ זר ותלוש מהבור הזה שנכרה בתוכי. אז הלכתי הבייתה ונשכבתי במיטה באורות כבויים ולא יכולתי לישון. הגוף שלי כמה לשינה אבל פשוט לא יכלתי.

לא יכלתי כלום.

לא רציתי כלום.

פשוט שכבתי שם, מנסה לקרוא קשקושים של אנשים, רואה עוד פרק של סדרה.

האיש שלי הגיע הבייתה, ניסה להאכיל אותי קצת, להיות איתי ולהצחיק. גבר נפלא האיש שלי.

עכשיו הוא ישן לו שנת ישרים, הוא קם מוקדם מחר.

אני לא מסוגלת ללכת ללימודים גם מחר. אין לי את העבודות להגיש או את יכולת ההתמודדות עם האנשים.

עד עכשיו דווקא הלימודים עשו לי טוב, ניקו לי את הראש ועזרו לי להוציא דברים על גבי הנייר. ללמוד עיצוב תקשורת חזותית הייתה ההחלטה הכי נכונה בשבילי, זה ממלא את הואקום שהכתיבה הותירה. ואני טובה בזה. ואני בבית.

ידיד שלי (אוף, זו כזאת מילה מכוערת ולא אישית מספיק) איבד אח, מה שאני כבת יחידה לעולם לא אבין או אוכל להזדהות. לראות את החברה של אחיו, זאת שהוא עמד להתחתן איתה, מפורקת לרסיסים, לא יצא לי מהראש לעולם.

עד עכשיו לא הבנתי בכלל כמה הסיטואציה הזאת, שנמשכת כבר שבוע, שברה בי משהו בפנים. הייתי עסוקה מדי בשביל להיות חזקה בשבילו מכדי לעכל מה עובר עלי.

אז אני בוהה הרבה, ומנסה לא לחשוב הרבה.

זה עוזר האמת, להיות שם בשבעה. זה מנחם לא רק את המשפחה. ראיתי פתאום אנשים שלא ראיתי כ"כ הרבה שנים. חלקם גם קרוב לעשור. ויש עם מי לדבר.

פתאום החברים מהלימודים מרגישים לי זרים. הם חדשים לי וזו גם אני שחדשה.

החברים שפגשתי בשבעה מכירים אותי כשעוד הייתי חלקים של משהו, כשבניתי את עצמי, כשהכרתי את האיש שלי, כשעמדתי להתגייס.

הם מכירים אותי לטוב ולרע והעברנו כאלה דברים גדולים בחיים ביחד, ועכשיו גם זה. אני יודעת שיש לי על מי להישען, גם אם לא נדבר עכשיו אלפיים שנה.

טוב לדעת את זה. זה עוזר לישון בלילה.

ידעתי שמתישהו אני אחזור לבאר הזכרונות המאובקת הזאת.

גם אני מאובקת וחלודה והאצבעות כבר לא קופצות באותה קלות מהלב אל המקלדת.

אבל אני פה,

ואני עדיין מאושרת מיסודי.

הלוואי והיינו נפגשים קודם בנסיבות משמחות יותר.

אבל כנראה שגם לא הייתי מרגישה צורך לבוא.

ג'יי,

עדיין.