אתה אומר לי "למה? יפה לך ככה.."

ואני ממשיכה ועושה שטויות עם עצמי. שיער, חורים...

לא מספיק? לא די?

אני הורסת את עצמי לאט לאט מבפנים.

בקושי אוכלת, אנטיביוטיקה, כדורים על הכאב הזעיר ביותר, אלכוהול.

עיקשת במלחמה נגד עצמי.

לא אוהבת אותי. לא מוכנה להשלים עצמי.

שונאת את האדם שבי, את היחס לאחרים, את הדברים שאני אומרת, המראה החיצוני.

אם הייתי רגילה זה היה פשוט הרבה יותר.

אבל אין בי שומדבר רגיל, נורמאלי, שפוי.

מעולם לא היה בעצם, לא יהיה.

זה לא נכון פשוט.

אתם לא מבינים, אוף.

רשמים ראשוניים איומים אני מותירה בכל מקום, רשמים שלא אוכל לתקן. אין זמן.

אני שונאת את הרעש שאתם עושים זונות.

אני לא שומעת את עצמי חושבת.

כואב לי הראש מכל דבר אחר בעולם.

השקט שלי עכשיו זה פלסיבו וניין בלאק בווליום מקסימלי.

וזה לא זה.

אני רוצה מקלחת ולישון.

לא יכולה.

אתם לא מבינים.

שבוע קשה מדי.

רוצה שקט.

צריכה שקט.

לנוח.

שקט.

שקט.

שקט?