האדישות הזאת באה בזמן מתאים, לא כמו בדרך כלל. אני מניחה שזה הנשק היעיל ביותר נגד קרירות וגילויי אנטיפתיות.

אם כי זה באמת הזמן הכי פחות מתאים לקרירות ואנטיפתיות. אני פגיעה יותר מתמיד בכל הסיטואציות האלה, אבל עכשיו, כבר לא כ"כ אכפת לי מכם, ממך אפילו. הגעגועים לא מצליחים לחדור בעד מסכת האדישות האיומה הזאת, סדקים של געגועים.

מצב לא רגיל, לא נוח. נמצאת כאילו בקליפתו של מישהו אחר.

והזמן יעבור מוזר, מעוות, אני יודעת. אני מרגישה איך שזה בא. השיחה תהיה ריקה, קרה.

אין לי כוח להפגע מזה יותר, גם לך לא, גם את זה אני יודעת.

יש לך מספיק דברים משלך על הראש, השבת ההפוכה, הלימודים.. וזה לא "פשוט יעלם ליום אחד לפחות". הלוואי וזה היה כ"כ פשוט...

אני רוצה עוד כמה דקות של מחשבה נקייה, חופשית, צלולה.

צריכה את זה כ"כ עכשיו, לראות בבהירות את אור היום.

אין לי זמן עכשיו לשקוע בשטחיות אדיוטית. אין לי כוח.

מחר יהיה..

לא יודעת.

שבוע-שבועיים נפלאים שיהיו.

xoxo,

,J 

Putting her hands down for a while.

[I love you]