אני פשוט לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה, איך להעביר את החוויה בצורה הכנה והנכונה ביותר.

ננסה.

חשבתי שזו תהיה איזו סתם נסיעה עם אמא, שופינג כזה וככה זה באמת היה... כמה חולצות וגרביון לפורים. סתמי לגמריי.

אמא שלי הייתה צריכה לשלם משהו בדואר ואני רציתי ללכת לפירסר כי לא נפתח לי אחד הסוגרים היה שם סגור אז חזרתי לכיוון הדואר.

פתאום אני רואה פרצוף מוכר, לא בטוחה לשנייה, הרי.. לא הגיוני..

רצה קצת קדימה.. ואני רואה אותו. פאקינג שיט, זה הוא. הולך, ברחוב הראשי בעפולה, עם ההורים שלו.

אני כולי מתחילה לרעוד, בקושי עומדת על הרגליים, מסתובב לי העולם מול העיניים.

שלחתי הודעה, "Look behind you".

רציתי רק מבט, מבט אחד, להרגיש אותו.

והוא לא הפנה את מבטו. פשוט, המשיך ללכת.

אחרי כ"כ הרבה בלאגן, כ"כ הרבה רגשות והתחושה האובדת הזאת.. הלב שלי זינק מהחזה שלי.

כואב לדעת שמשהו לא בסדר, שכואב לו ואין דבר שאני יכולה לעשות.

זה עורר בי תחושה, רצון חזק ללכת לבקר בשכונה הישנה שלי, המקום שבו גרתי עד גיל 7.

וכך הלכתי עם חברתי דיאנה. ישבנו ודיברנו על העבר, על הווה וגם קצת על תקוות יפות לעתיד.

עוד שבוע הבייבי הזאת בת 16.

לאחרונה גוברת התחושה והרצון לחזור לילדות, לדברים הפשוטים, ליופי הקליל של החיים.

צילמנו קצת, יצא סביר.

My old house

My old, dead strewberry tree. Used to be so good.

  Almost forgot that fields used to grow there, not buildings.

Old corridor

Used to be better, back in the 90's

הם בנו בניין איפה ששיחקנו פעם כדורגל ועוד בניינים איפה שהיה שדה גדול וצהוב של פרחי חרדל. בבית שגרנו בו קודם, עוד עם סבא וסבתא שנמצא לא רחוק משם, היה מאחור שביל שהוביל לרחוב, ליד בית פרטי קטן וחמוד, עכשיו אין אותו, רק בית כנסת גדול מבטון. היה יפה, היה נוסטלגיה.

ג'יי, רגשות מעורערים.