לפעמים זה נורא מטריד לחשוב כמה אנשים קוראים בבלוג הזה, אנשים שאני מכירה, הכרתי.

אין טעם שאגיד להם להתחפף, כי כבר לא אכפת לי, יעבוד לא לא יעבוד.

למה החיים שלי כ"כ מעניינים אנשים?

ובעצם, למה אנחנו כ"כ אוהבים לחפור לאנשים בחיים.

פעם זה היה כיף, היום בשבילי זה כבר איבד את הקסם שלו, עניין הבלוגים.

אני עדיין אוהבת לתעד את החיים שלי, לכתוב, לצלם, לשחרר רגשות אבל חייהם של אחרים מעניינים אותי הרבה פחות.

הבלוגים שאני קוראת בהם אלה לא בלוגי חיים, אלה סתם, לשעשוע. מדי פעם מציצה בבלוגים של חברים רחוקים, בשביל להתעדכן.

מפגשי ישרא כיפיים רק בגלל החברים שאני באה לפגוש, בגלל האנשים הבודדים שמזהים אותי, "היי! את ג'יי!".

לא פעם ולא פעמיים שהתוכן כאן ישתנה בגלל כל האנשים, וזה עדיין נשאר אותו דבר, פחות או יותר.

קצת פחות רגשות אני מניחה, קשה לשאת את המחשבה של ליבי הפרוס לעינייכם.

אולי יעבור לי ואני אמשיך להשים זין כמו בד"כ.

אולי.

עכשיו אני מאושרת, קשה להביא רגשות ולהוציא פוסטים טובים וחזקים עכשיו.

משום מה אני לא מתלוננת.

מחייכת.

ג'יי