עייפה.

והמילים מסרבות לצאת מבין עיניי הנופלות להסגר.

אני לא בטוחה אם אני רוצה לחזור מחר.

מצד אחד, לא ראיתי אותו מיום שלישי שעבר והגעגועים מכרסמים בי כמו גיהנום.

מצד שני, אין לי כוח לתיאטרון, לשגרה, לבלאגן, למבחן הזוי בפיזקה שאין לי ולו חצי מושג לגביו.

אם אני אלך מחר לעשות פספורט אז יתמזל מזלי.

*מחזיקה אצבעות*

-

פעם היה לי המון ביטחון עצמי, הייתי ממש.. אחרת.

עכשיו אני בונה אותו מחדש אחרי תקופה מזויפת וכפוייה, עכשיו אני נותנת לקולי להשמע בין ההמון.

פעם זה לא היה אמיתי, מסכה של משחק מוצלח.

רימיתי את עצמי לא רע.

עכשיו אני מחפשת את נקודת האור שלי.

אני חושבת שאני רואה איזה ניצנוץ באופק.

עשרה ימים. עשרה ימים של נצח.

הכל שורף לי מבפנים והנשימה קשה כ"כ.

כמעט שכחתי איך זה, איך זה להיות כ"כ מאוהבת.

כ"כ פאקינג מאוהבת.

אין שומדבר שאני יכולה להגיד עכשיו והוא לא ישמע לי טיפשי.

אלוהים, כ"כ אוהבת.

אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי
אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי
הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן
רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?

רבות הדרכים לאהוב אותך
ארוכה ביותר הדרך לשכוח
אהבנו עמוק
אהבנו פתוח
אבל הכי בטוח זה מרחוק...

[רבות הדרכים - דניאל סולומון]

השיר הזה רץ לי כ"כ מפחיד, כ"כ מוחשי בלילות מחוסרי שינה.

[כי ככה אנחנו, וזה מוזר]

ג'יי