It's too hard to write about something you felt last week.

It's so hard to explain it to myself.

My head feels funny.

It's almost a headache but it's just my heart.

I want to laugh drunk now please.

טישטוש זה לא הצד החזק שלי, גם לא אחד הרגעים המוצלחים שלי. אני מנסה לאחז בשולי השמלה של המציאות אך מישהו מתעקש למשוך את השטיח מתחת לרגליי ולגרום לי להשתטח על סנטרי. זה לא ימנע ממני לחייך, לקום ולנער את האבק ממני, אולי מישהו גם יקבל סטירה מצלצלת עמוק לגרון. הכעס שלי והטיפות המרירות יוצאות דרך קצות אצבעותי הצורבות ומשאירות אולי נקייה וצלולה כ"כ. פתאום זה גרם לי לחשק כזה, להוריד מעלי את המסכות, את הקליפות שהחלו להרקב עלי.

הסרתי את הצמידים, מילא את היקרים לי ביותר אני לא מצליחה למצוא והם מתחילים להכביד קצת, אני אקנה להם קופסא מיוחדת. את השרשראות הסרתי גם, השארתי רק את הכסופה שבת הדודה שלי קנתה לי ליומולדת 13 ואת הצמיד לרגל שתואם לה.

הסרתי את ההרחבה, את 5 העגילים באוזן שמאל ובימין השארתי רק 2 חדשים, גם את הלשון הורדתי.

נשאר רק הספטום והטבור, עדיין לא יכולה להפרד.

חודש חדש, קיץ חדש, חופש חדש בקרוב.

האוויר ימלא את ראותיי המפויחות בפיח של הלחצים, הכאבים וחוסר ההבנה. זה הפיח שלי והדמעות שטפו אותו למטה, לחשוף טוהר ורדרד כמו סומק של תינוק, חיוך של ילד. האושר הכי פשוט.

נושמת. ולא אכפת לי מכם.

הראש שלי מסתובב מרוב חמצן נקי ואני מחייכת בשבילי. לא בשביל אף אחד אחר.

במסיבת הסיום אני אבכה, אבל רק קצת. קצת בשבילך וקצת בשבילי ועוד טיפה בשביל האנשים הנהדרים האלה שיעמדו לצדך ושאני אחבק כשהם ישובו לבקר.

אבל זה לא קשור עכשיו. עכשיו אני אתמקד במטרות שלפני, לטווח הקצר.

ג'יי