הדברים מתנהלים בצורה מוזרה להחריד לאחרונה. אני לא יודעת מי מנהל אותם, אבל הוא בטוח פרש לא מזמן.

גמלאות או משהו.

ארבעה ימים תמימים מהחופש ביליתי בפנימייה, בחזרות של תיאטרון -  שואה קלה למולייר, הקמצן. אני לא יודעת איזו מריאן תצא ממני, אבל איחולי בהצלחה [ז"א, תשברי רגל - תיאטרון וזה] אף פעם לא הזיקו.

שרפתי בעיקר הרבה עצבים. בסופו של יום רביעי יצאו לי כ"כ הרבה ורידים בעיניים.

באמשלכם -  זה ממש לא הזמן המתאים להראות זלזול בדברים שחשובים לי.

אני לא מסוגלת להבין בנאדם שמולו עומדים הפאקינג חברים שלו, עובדים על סצנה, עובדים על הדמות, מנסים להוציא החוצה חתיכה מהפקינג נשמה שלהם ולכם זה בדיוק הפאקינג זמן לשבת, לצחקק בקולי קולות ולהעיר הערות נורא קשורות.

זה באמת היה צריך לצאת.

ואוו, הרבה זמן לא היה כאן קו מפריד.

אז אני עדיין לא רואה את אסף, שנמצא אי שם בגולן.

ואני כבר מתחילה להתרגל לרעיון. איכשהו, המערכות יחסים ההזויות האלה, הן עניין שבשגרה.

לא שבשגרה יש לי יותר מדי מערכות יחסים, אבל טוב. אני מוקפת תמהונים למינהם.

יום רביעי (ה4.4) אני באה למפגש ישרא.

אני לא אשמה! רן (צלם) משתדל אותי. ישרא-זנות.

קפצו לומר לי שלום, לתת לי חיבוק, מתנת יומולדת מאוחרת?

[כןכן, בדצמבר..]

לא חשוב. רק שלום יהיה בסדר.

המממ.. חוץ מיום חמישי (שאז אני כנראה פוגשת את אביבי) אני פנויה.

הצעות? אופיום להמונים?

אוף.

אני כ"כ מאבדת את עצמי.

ג'יי,

עילגת לחלוטין.

עריכה לפני שמירה: עוד 700 שקל תהיה לי מצלמה מגניבה!!

עריכה אחרי שמירה: אוקי, מסתבר קצת יותר.