ובכן, גרסה מאווררת וקלילה שלי.

דברים כבר לא יכבידו עלי. אני אנשום עמוק, אתאפס על עצמי.

אני קשה להכנעה. אגוז קשה לפיצוח.

אולי אני מתבגרת ובלה-בלה וזו התקופה, אני מאמינה שאני יותר מזה.

אולי הכתיבה או התיאטרון או הצילום או מה שזה לא יהיה לא הופכים אותי למיוחדת, אולי רק לבנאדם שלם יותר.

ויש אוויר צח מהמרפסת וקורי השינה אט-אט נפרמים.

מי ייתן ואני אחזיק את זה, רק בחודשים הקטנים והאחרונים האלה עד החופש הגדול.

העיתון שאני עורכת יצא, הכתבות שמשלמים לי עליהן יכתבו, אני אלמד ואלמד ואשקע לי שם, בטירוף החושים של הנוסאות, ההגדרות, הנושאים והשאלות.

הסחת הדעת מכל הכעס מסביבי. מכל האנשים האלה.

אין בי שום טעם להפגע מחוסר רגישות.

אני בחורה רגישה, אפילו מאוד.

ולמרות הכל, לא ארצה לשנות את זה לעולם.

כי זה מה שנותן לי את מה שאני.

נותן לי פרספקטיבה עמוקה יותר, חזקה יותר על מה שאני חיה.

לחוות בצורה כמעט מקסימלית את החיים.

ג'יי,

רואה אור.