אני לא ממש בטוחה או יודעת להגיד איך אני מעבירה את הזמן האחרון. לפחות את רובו המוחץ.

והוא ממש מוחץ לי את השכל, לצורך העניין.

הפסיכומטרי המחורבן הזה מוחק לי את המוח. שוחק אותי פיזית ומנטלית.

ונפשית? אני פשוט עייפה.

עייפה מלהתגעגע, מלהשחק, מלישון מעט ובקושי. מהקור של האנשים כאן.

ממך, שאתה כ"כ רחוק. אמנם כבר במרחק יומיים.

21 זה אחד המספרים הכי מגעילים בעולם.

צורבות לי העיניים ובטח יואיל לי לבכות קצת, אבל אני לא ממש אחת שמסוגלת.

אולי, באמת אולי.

להפסיק ליצר סימני שאלה בכמות מסחרית, להפסיק להפיק ספקות במקומות ריקים.

לנשום. פשוט להתחיל לנשום. אוויר.

לא אבק, לא מים, לא אלכו'.

אוויר.

בעצם, לא יזיק למלא את עצמי עד להתפקע באלכוהול ועשן מסריח.

לשכב על הגב ולא לחשוב. לא לחשוב על שומדבר כואב או מטומטם.

להיות איתך, גאד דמט.

ג'יי

כל האהבה שבעולם.