קצת נעלמתי לאחרונה בין דפי הפסיכומטרי, התסכול המקומי הזה והמחסור החמור באינטרנט.

עמוס עכשיו וזה לא יגמר עד סוף אוקטובר, בין מטוס אחד לאחר. בין יעד אירופאי למשנהו. היתרון היחיד שאני רואה, זו האפשרות הבלתי נדלית לצלם.

להתרגל למצלמה כמו שצריך. לשכוח את עצמי מאחורי עדשות ופרצופים.

הכל כ"כ רחוק ממני, כל האנשים והפחד מתנדפים בין סלסולי עשן מתוק.

אני באמת רוצה להפסיק, אבל זה באמת משקיט את הנפש, נותן לי מרחב חשיבה.

כמה שהייתי תקועה בשנה האחרונה. המוזיקה שלי כמעט לא השתנתה, ולא הצלחתי להבין למה הכל כ"כ מאוס.

כבר אין לי מילים יפות או משהו חכם להגיד. אני בחורה קטנה שלא באמת שייכת לשום דבר.

אולי קצת לך.

אני מתרגשת וכ"כ רגישה לדברים הקטנים, אלה שכמעט חסרי חשיבות בעינייכם.

אתם לא תבינו כמה שזה חשוב לי, כי העולם הקטן שלי בעצם עצום. הכל מורכב ממליוני רסיסים שאתם לא מסוגלים להבין איך הם מרכיבים אותי,

את החיוך שלי ואת החיבוק שלי.

ואני כ"כ לא שייכת בין גושים בטון אחידים וחלקים למשעי. איך תבינו, או בכלל תבחינו, שאני יכולה להתפורר כל רגע? איך תדעו שזה הסוף?

אל תדביקו לי מדבקה גסה על המצח, כי כ"כ קשה להסיר אותן לבד.

הדבק שלהן כ"כ חזק והוא תולש עימו רסיסים ממני, חלקים עצומים ממי שאני. לכם הם אבק ברוח.

בשבילי, זה צלם אנוש.

[Persons' ID]