קצת נאלמתי לאחרונה. אין כ"כ מה להגיד או זמן לומר את זה.

זה ככה סתם, מעייף לחיות.

הזמן פתאום עובר ואני מבינה שבערך חודש לא הייתי בארץ, ועדיין ולמרות הכל אני לא מרגישה מחוברת מדי לאנשים.

אני מוצאת את עצמי יושבת עם בלה ימים על ימים, מעשנת נרגילה ומרכלת-מתלוננת על התיסכולים הקטנים שבאנשים. מין מקום להספיג בו את הכעס ולשלוח אותו הלאה על גבי טללים טללים של עשן.

האהבה שבי מתעוררת רק כשאני איתו, בין זרועתיו או ממש קרוב לנשמתו. בימי חול, אני בודדה ונרגנת, מכרסמת שאריות של געגוע, תרה אחר שאריות טעם בפי. אבל זה אותה חפיסת קרקרים ישנה, שנשארה להעפיש תחת השמש. אותה שמש שתחתיה אין דבר חדש, הכל כ"כ ברור ומעורפל.

אני צריכה לתת לעצמי קצת מנוחה, לתת לקולות לשקוט בין החומות בראש שלי. אבל איך אני בכלל יכולה, כשאני נופלת אל בין הסדינים כבר בעשר ובקושי מרימה את עצמי באותה שעה למחרת?

איכן הזמן האבוד הזה? לאן מחלחלים אותם געגועים עייפים?

אני רק רוצה לישון כל הזמן, לשתוק כל הזמן ורק שתחבק אותי. לפחות לפעמים.

יבשו כל המצבורים שאגרתי. נזלו חרש חרש בלא משים.

ג'יי