עברתי חלקית על רשימת הטלפונים בפלאפון שלי.

ספר היסטוריה קטן בין שמות חסרי פנים. המון מספרים שאינני זוכרת, שלא טרחתי לחרוט אותם בזכרוני.

טלפונים של בחורים שלעולם לא אדבר איתם, טלפונים של עבודות אליהם לא אשוב לעולם.

עבר נעול בין סדרות קטנות של מספרים, עם שם שמציין איזה פרצוף שלבטח מתישהו חייך אלי ועכשיו זה כבר לא משנה.

מדהים כמה אנשים הספקתי למחוק מחיי בזמן האחרון, כמה חיוכים לא אראה לעולם. ביוזמתי, לא ביוזמתי.

ורק אחד סירבתי למחוק, כמו מין תקווה ישנה שמהבהבת.

תקווה שכיביתי מזמן אך היא ממשיכה להעלות עשן. כ"כ רציתי למחוק, למחוק באמת, אבל ידעתי שאני לא מסוגלת וזה לא באמת יעזור לרפא הכל. 

עוד פצע, אולי ה-פצע, שלא יסגר בקרוב. אולי לעולם, אני לא יודעת. זה לא משנה.

כל שאני יודעת הוא שזה שם וזה כ"כ דוקר לפעמים.

למחוק? הצחקת אותי. אולי לכסות בשכבה דלה של טיפקס.

הגשם שוטף הרבה ממך, זה בטוח. הזכרון פחות חד, זה בטוח.

אבל מה באמת כבר בטוח?

שיורד גשם, והפיג'מה רכה ושמיכה נעימה ולא באמת צריך לקום בבוקר.

ויש לי שוקו חם, קרמבו ובחור מושלם.

אני סוגרת קצה-קצה. לא פורמת יותר. חורכת מה שמיותר ומחליש.

מנסה לפתור את עצמי, את האנשים שסביבי, את הטעיות שרודפות אותי בכל פינה.

אתה בטח לא יודע שאני לא מתקרבת לחדרי מוזיקה כבר שנה וקצת.

אפילו לאכול שם אוכל סיני עם חברה שבר בי משהו בפנים, אבל זה היה די מזמן.

אני לא רוצה את ההרסניות הזו כבר הרבה מאוד זמן.

טוב לי עכשיו, אז למה אתה לא שותק.

ג'יי,

גם אני לא שותקת.