קיוויתי שיהיה לך משהו להגיד, תקווה מעוכה בסל מיחזור של פצעים. ידעתי שזה אותו מעגל חוזר של כאבי ראש שאני לא יוצאת מהם.

רק יודעת ליצור מהם בלילה של מילים וחצאי משפטים שתופחים ותופחים בי, משמרים ושיברי שוקולד.

אבל אני מניחה לזה קצת בינתיים, שמה עוד פלסטר שיפול בין גשם לגשם.

נשמתי קצת אוויר השבוע, שחררתי קיטור בצורת עננים ושמיכות גנובות. כף גדושה של שקט, בין מטחי רעש לבן שאופפים אותי גם בלילות. בעיקר בבקרים.

אולי אני אחלים מהכרוניקה הזאת של בחילות-כאבי-ראש-נזלת עם קצת עזרה מחיוכים, שלוליות וגוף חם בלילה.

קצת מוזר לי הצורך הטבעי הזה שתקף אותי פתאום. הצורך בחום גופו של אדם לצידי בלילות, בבקרים, ברגעים חלשים.

אני מניחה שזה בונוס קטן של שפיות.

משהו בי מכחיש שאני מאושרת, ואני בסדר ואני לא צריכה להתייסר בדרמות של גיל (כמעט) 17.

יש מי שיחבק אותי ושאני אוכל לעשות לו טוב כשאני אהיה צריכה את זה.

צורך תהומי נוסף שהתעורר, הוא במקום שהוא שלי. עם הדברים שלי, עם התחושה של שלי. באמת שלי.

משהו שהרווחתי בעבודה קשה ונתתי לו חתיכה מנפשי.

אני צריכה כבר להרגיש בבית, אבל זה נראה רחוק מידי, ואני כ"כ חסרת סבלנות.

בינתיים נותר לי לנדוד ושקוע מעת לעת, לכמה רגעים בחיוכים מוכרים.

ג'יי