המון בלבול, המון אינפורמציה-אינסומניה.

לא תמיד אני יודעת לאן לקחת את עצמי. בזמן האחרון? אין לי מושג. אני פשוט צועדת בנתיב שלי והוא כ"כ שונה ומפותל יותר מהנתיבים של כל השאר סביבי.

חלק מהזמן אני מותשת, אני שוכבת על כרי הדשא של היקום ורק רוצה להתמוגג לתוכם, לתוך המשהו הרענן הזה, המתחדש והמתפרש.

לפרקים,

אני דווקא מתמלאת באנרגיות עצומות, מלאת צורך להקיף את הגלובוס בריצה פעמיים. למהר, לקפוץ, לספוג, ללמוד, לעשות, לדבר, להתגעגע.

מחרפן אותי לא לראות אותך שבוע. מחרפן לי את הצורה. 

אני כ"כ רגילה וכ"כ מאוהבת בחמימות היחסית קבועה שלנו. לראות אותך במהלך השבוע, ברוב סוף השבוע. והנה, עברו 7 ימים ואני כבר על קוצים, רק בא לי בא לי בא לי באליבאליבאליבאלי אותך. קרוב כזה. כן, עוד קצת.. זהו. ככה. הכי קרוב. מממ...

התות של הקצפת שלי. טיפת הגשם על האף.

אני יודעת שהולך להיות לי שבוע קשה, בעיקר מנטלית. אני מניחה שיפילו עלי המון אחריות ובעיקר ציפיות להרים את המשרד. אבל אני לא יודעת מה לעשות בנידון, לא באמת. טוב, אולי להעיף את המפקד שלנו לכל הרוחות ולשחרר לנו קצת חוט. כן, עוד קצת. יופי. זהו.            נבלות.

מה כבר יש לי להגיד לכם? לא טוב לי שם, פשוט לא טוב. היה אחלה, היה אפילו מדהים, עשיתי מלא כיף, תרמתי רבות וכל החרא הזה.  אני כבר לא באמת מזהה את המקום. חזרתי אחרי חודשיים ואני רואה הריסות. שומדבר לא עובד, המחשבים בקושי נדלקים ולאף אחד לא אכפת. אנשים בוהים בתקרה. מצפים שמשהו יפול משם. הכל.. רופס כזה, אפסי. הצליל הזה של המוניטורים בבית חולים כשמישהו מת.

אי אפשר לסבול להיות שם. כל אחד כ"כ תקועה בפינה הבועתית של עצמו, ואין לי עם מי לדבר, מה לעשות, לאן ללכת. 

ואני מסרבת להשאב לתוך הבהייה בתקרה.

אלף נשימות עמוקות

ולילה טוב.

ג'יי

יש אלף התחלות בחיים, אולי קצת יותר.

אבל יש התחלות כל הזמן.

מחר זו התחלה חדשה, ללא ספק. קצת מפחידה, אבל אני מאמינה שאני אעמוד בזה.

התחלה חדשה-ישנה. אני פשוט חוזרת.

אבל אני לא אותו אדם, אני לא אותה ג'יי.

ויש כ"כ הרבה דברים שהתשתנו, ויש כ"כ הרבה כאב ראש לסדר. באמת שאני לא יודעת איפה להתחיל לחפש את עצמי בתוך הכל.

ואני חוזרת מחר. פשוט חוזרת.

יש אנשים שאני שמחה לראות, וששמחים לראות אותי.

יש כאלה, שובכן, לא כ"כ. הלוואי ויכולתי לומר למה, כן?

אני בחורה מאוד סימפטית ונחמדה בסך הכל.

אבל עם הלב רוצה לכעוס, אני מניחה שתמיד אפשר למצוא על מי.

התגעגעתי לאנשים, אבל כ"כ לא התגעגעתי למסגרת, לנוקשות, לאטימות, לאותם אנשים - חלשים כ"כ מבפנים, אבל עם כ"כ הרבה יותר מדי כוח בידיים. וכ"כ מעט רצון טוב. אבל גם את זה יש בעולם, מה אפשר לעשות. מזל שעוד מעט אני מסיימת עם זה.

אני חיה בציפייה ל-16.1, לסמינר ההמשך של הקורס. מקווה שגם זה יסתדר, וזה עוד טלפון לעשות.

אני רוצה לעשות התחלה קטנה בשביל עצמי, להתחיל לדאוג לעצמי יותר. לדאוג קצת יותר לבריאות שלי, לשעות השינה, לארוחות מסודרות. לקחת גלולה בזמן. כל הדברים הקטנים האלה, לשמור על עצמי קצת, קצת יותר.

ג'יי,

קצת יותר השנה.