את מרבית זמני המאוד פנוי אני מבלה במרדף אחר נמלים. הלוואי והיו אלה נמלים מטאפוריות, איזה מין משל משומש לצרות הקטנות בחיי, אבל לא.

הן שם. הן קטנות, חומות וזוחלות ברחבי המטבח המאוד נקי שלי.

בין פרק לפרק של הסדרה Weeds (או "העשב של השכן") אני מדדה לכיוון המקרר לספק את המאנצ'יז ומוצאת בכיור הריק והמצוחצח שלי שורות של יצורים שחרחרים וקטנים, אלוהים יודע מאיפה הם הגיעו. רק לפני יומיים סתמתי את מה שנראה כמו הקן שלהן עם מטלית ספוגה בקוטל חרקים.

אפשר לחשוב שיש להן איזו משאלת טביעה מטומטמת שהן חוזרות לחפש אלוהים יודע מה בכיור הנקי שלי.

וכך זה נגמר, בהינף של ידית הברז.

ובכל זאת, זה באמת קצת דומה לחיים הקטנים שאני לא מנהלת. לצרות הקטנות שדוחקות בי ומטפסות על קירות המטבח הפנימי שלי ואני ממשיכה לנסות להוריד אותן למעמקי הביוב בלי באמת למצוא איך לעקור אותן מהשורש. כי הבנק קצת לוחץ ויש גם ביטוח לאומי לשלם כי עדיין אין לי עבודה.

כל הזין בפריפריה.

אבל היום אני רושמת איזו נקודה לזכותי. הצלחתי לאסוף את מעט המוטיבציה והביטחון העצמי שלי לכיוון האוטובוס למרכז העיר לחיפוש עבודה נוסף. מאמצי כנראה נשאו פרי או שסתם הייתי חיננית במיוחד היום, כי מחר יש לי משמרת התנסות ראשונה ברשת חנויות נעלים במתחם קניות ליד הבית. לא בדיוק עבודת חלומותי, אבל אני לא כל כך בעמדת התמקחות כרגע. חוץ מזה שהשם של החנות, אם קוראים אותו בעברית ובלי ניקוד מזכיר לי את געגועי לסדרה Glee, והשירים שלהם עושים לי שמח בלב.

דבר נוסף שהפך את היום הזה לקצת יותר מנסבל וחולף, זה שחבר טוב מימי הבסיס מצוות לגדוד מילואים שבמקרה עושה תרגיל ממש ליד הבית שלי. אין כמו מיץ תפוזים במרפסת עם הנוף בשביל למלא את יומי האפרפר. אותו חבר יקר במקרה גם גר בחור בערבה ומי כמוני מבינה איך זה לגור במקום מבודד, רחוק מכל פרצוף אנושי מלבב. אני בטוחה שזו לא רק אני והתושבים בעיר הזאת נועצים בי מבטים עויינים וחשדניים. מעניין אם אני אצליח למכור להם נעליים.

מלאה בציניות שופעת וגעגועים לחבר הג'ינג'י היפה שלה.

ג'יי

עריכה קטנה: מזל טוב לי! זה הקטע ה-500 בבלוג. פאק יא.

[תמונה די ישנה למען האמת..]

לחלות יומיים לפני שאני טסה לרומא. אני מוכשרת, אני יודעת.

דווקא אתמול הצלחתי לצאת מהמיטה לפני שמונה. פספסתי את האוטובוס, אבל בתחושת הישג.

עכשיו הימים בעבודה מרגישים ממש.. אחרונים, ספורים. אני צועדת בצעדי ענק לקראת שלב חדש וענקי בחיים שלי, צה"ל.

לא משנה כמה חברים שלי כבר בצבא או אחרי, שאני מבינה ראשי תיבות ומונחים, אני לא חושבת שאני אוכל לבוא מוכנה. אני הולכת לחתום על שנתיים לפחות של עתיד.

אף פעם לא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת במחוייבות לטווח הארוך. אני מקווה לא להתחרפן כבר בקורס ולמצוא את עצמי בוכה בתנוחה עוברית על רצפת המקלחת.

התחלות חדשות הא?

אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, אבל מלחיץ אותי קצת שזה תפקיד בנות, קורס של בנות. הרבה הרבה נקבות,ציצים והורמונים מתפרצים. בכנות? אני לא אוהבת בחורות באופן כללי. אנחנו עם של כלבות מניפולטיביות ושיפוטיות. תמיד הסתדרתי יותר טוב עם בחורים. זה הרבה יותר פשוט.

כרגע אני מתחבטת בשאלת המערכת יחסים בצבא, באופן כללי. טיעוני הבעד והנגד ממש שקולים במקרה הזה. בצד החיובי עומדת ההרגשה הכיפית שמישהו מחכה לך, יש סיבה מתוקה להמתין לסוף השבוע. מצד שני, זו מערכת יחסים מרחוק, ודי נמאס לי מכאלה. בקושי יש זמן לדבר, יש המון געגוע, לא תמיד מסתדר להפגש בסופ"ש והכל גורר הרבה מאוד תסכול. אני זוכרת תוצאה מסויימת של תסכול מאין זה.

בכל אופן, אני לא ממש רואה משהו באופק. לא משהו שאפשר להגדיר כ"מערכת יחסים" עם כל המשתמע מכך.

יש לי הרבה חושבין לעשות עם עצמי בנוגע להרבה אנשים בחיים שלי. ז"א, אם הם עדיין צריכים להיות חלק מהחיים שלי, או איזה חלק הם צריכים לקחת בי.

אני מוצאת את עצמי בסיטואציות הכי הזויות בעולם עם אנשים בזמן האחרון, ועדיין, זה לא מרגיש מוזר. הכל מובן יחסית, נכון, פרופורציונאלי. ומה שעדיין לא, יסתדר ברגע שאחזור לארץ אחרי רומא.

זו אמנם תקופה קצת אבודה, אבל אני טובה בלמצוא כיוון.

אני צריכה המלצות על מוזיקה חדשה ואיכותית לפלייליסט שלי. יש מתנדבים?

ג'יי