[תמונה די ישנה למען האמת..]
לחלות יומיים לפני שאני טסה לרומא. אני מוכשרת, אני יודעת.
דווקא אתמול הצלחתי לצאת מהמיטה לפני שמונה. פספסתי את האוטובוס, אבל בתחושת הישג.
עכשיו הימים בעבודה מרגישים ממש.. אחרונים, ספורים. אני צועדת בצעדי ענק לקראת שלב חדש וענקי בחיים שלי, צה"ל.
לא משנה כמה חברים שלי כבר בצבא או אחרי, שאני מבינה ראשי תיבות ומונחים, אני לא חושבת שאני אוכל לבוא מוכנה. אני הולכת לחתום על שנתיים לפחות של עתיד.
אף פעם לא הייתי מי-יודע-מה מוצלחת במחוייבות לטווח הארוך. אני מקווה לא להתחרפן כבר בקורס ולמצוא את עצמי בוכה בתנוחה עוברית על רצפת המקלחת.
התחלות חדשות הא?
אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, אבל מלחיץ אותי קצת שזה תפקיד בנות, קורס של בנות. הרבה הרבה נקבות,ציצים והורמונים מתפרצים. בכנות? אני לא אוהבת בחורות באופן כללי. אנחנו עם של כלבות מניפולטיביות ושיפוטיות. תמיד הסתדרתי יותר טוב עם בחורים. זה הרבה יותר פשוט.
כרגע אני מתחבטת בשאלת המערכת יחסים בצבא, באופן כללי. טיעוני הבעד והנגד ממש שקולים במקרה הזה. בצד החיובי עומדת ההרגשה הכיפית שמישהו מחכה לך, יש סיבה מתוקה להמתין לסוף השבוע. מצד שני, זו מערכת יחסים מרחוק, ודי נמאס לי מכאלה. בקושי יש זמן לדבר, יש המון געגוע, לא תמיד מסתדר להפגש בסופ"ש והכל גורר הרבה מאוד תסכול. אני זוכרת תוצאה מסויימת של תסכול מאין זה.
בכל אופן, אני לא ממש רואה משהו באופק. לא משהו שאפשר להגדיר כ"מערכת יחסים" עם כל המשתמע מכך.
יש לי הרבה חושבין לעשות עם עצמי בנוגע להרבה אנשים בחיים שלי. ז"א, אם הם עדיין צריכים להיות חלק מהחיים שלי, או איזה חלק הם צריכים לקחת בי.
אני מוצאת את עצמי בסיטואציות הכי הזויות בעולם עם אנשים בזמן האחרון, ועדיין, זה לא מרגיש מוזר. הכל מובן יחסית, נכון, פרופורציונאלי. ומה שעדיין לא, יסתדר ברגע שאחזור לארץ אחרי רומא.
זו אמנם תקופה קצת אבודה, אבל אני טובה בלמצוא כיוון.
אני צריכה המלצות על מוזיקה חדשה ואיכותית לפלייליסט שלי. יש מתנדבים?
ג'יי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
