משוחררת מספורט, "על אנטיביוטיקה", ספריה, מחשב צדדי.

אין לי כוח, מסכת האדישות התנפצה לרסיסים ברגע שראיתי אותו. לא יכולה, לא יכולה אפילו להביט לו בעיניים.

שונאתאת המבטים ואת הנסיונות לחייך.

בא לי להקיא על עצמי.

קר. כ"כ קר כאן בפנים. עולות לי דמעות בכל פעם שאתה חולף על פני. מרגישה כ"כ כלום.

למרות שאני יודעת שאתה אוהב ואכפת לך, עדיין מרגיש קור נוראי, התעלמות כמעט.

אני יודעת שרע, שקרה משהו, אבל בשביל זה אני פה, בשביל לעזור, לעודד, לתת חיבוק.

אני לא הולכת לחייך אלייך.

לא הולכת לשלוח הודעה.

אתה תבין בעצמך איך אני מרגישה אדיוט.

האדישות הזאת באה בזמן מתאים, לא כמו בדרך כלל. אני מניחה שזה הנשק היעיל ביותר נגד קרירות וגילויי אנטיפתיות.

אם כי זה באמת הזמן הכי פחות מתאים לקרירות ואנטיפתיות. אני פגיעה יותר מתמיד בכל הסיטואציות האלה, אבל עכשיו, כבר לא כ"כ אכפת לי מכם, ממך אפילו. הגעגועים לא מצליחים לחדור בעד מסכת האדישות האיומה הזאת, סדקים של געגועים.

מצב לא רגיל, לא נוח. נמצאת כאילו בקליפתו של מישהו אחר.

והזמן יעבור מוזר, מעוות, אני יודעת. אני מרגישה איך שזה בא. השיחה תהיה ריקה, קרה.

אין לי כוח להפגע מזה יותר, גם לך לא, גם את זה אני יודעת.

יש לך מספיק דברים משלך על הראש, השבת ההפוכה, הלימודים.. וזה לא "פשוט יעלם ליום אחד לפחות". הלוואי וזה היה כ"כ פשוט...

אני רוצה עוד כמה דקות של מחשבה נקייה, חופשית, צלולה.

צריכה את זה כ"כ עכשיו, לראות בבהירות את אור היום.

אין לי זמן עכשיו לשקוע בשטחיות אדיוטית. אין לי כוח.

מחר יהיה..

לא יודעת.

שבוע-שבועיים נפלאים שיהיו.

xoxo,

,J 

Putting her hands down for a while.

[I love you]