עשן הסתלסל לאורו של המחשב. שקט תהומי מילא את החדר, מופר רק בנגינתן של אצבעות מרצדות על מקלדת. מידי פעם הסתנן צליל דקיק של חריכת נייר וטבק, וריח חריף ומוכר אפף את נחיריו.
הוא ישב כפוף על שולחן העבודה, גבותיו מכווצות בריכוז, כמעט נוגעות זו בזו. המילים סרבו להגיע, הוא הכיר היטב את עקשנותו של מחסום הכתיבה. אט-אט מחשבותיו החלו לנדוד למחוזות אחרים, רחוקים אלפי קילומטרים מאותו שולחן כתיבה מהוה וחרוש מחשבות.
הוא השעין את סנטרו על כפות ידיו ועיניו כבר היו הרחק משם, בוהות בחלל הריק.
....
היא לקחה עוד לגימה מהקפה שלה, עיניה נעצמו בתענוג צרוף. השמש האירה שמיים תכולים בלי שמץ של ענן. רוח ים עברה בין היושבים בבית הקפה הקטן, נותנת הפוגה קטנה מהשרב. מדי פעם אחד הלקוחות, או סתם עובר אורך השתהו במבטם עליה. היה זה מחזה מעט תמוה, יפיפייה צעירה יושבת בגפה בבית קפה ברחוב הסואן. על שולחנה היו פזורים דפים רבים מספור, חלקם מלאים בכתב ידה הקטן והמוקפד, חלקם מקושקשים ומלאים מחיקות. מלאכה תזזיתית שהופרה רק בלגימות ארוכות של קפה.
היא נשענה לאחור, חיבקה את הכוס החמה בידיה ועיניה נדדו הרחק משם.
....
היא הביטה בו, מוכת תדהמה. הוא ראה את הדמעות נקוות בעיניה ורצה כל כך לגעת בה, לחבק, למחות את הכאב, אך הוא נותר נטוע במקומו והרגיש את הקור חודר לנעליו, לבגדיו, לליבו. היא הסיתה את מבטה ופנתה ללכת בכתפיים רועדות. יש מקומות שקר בהם כל כך, גם בשלהי חודש יוני. הוא אחז בידה, כמעט באלימות. בבקשה אל תלכי, נפשו זעקה אליה, והיא כאילו שמעה. היא הביטה בו ובעינייה ראה את כל השנים שחלפו ביניהם, את הזמן המבוזבז. ממש כמו פעם, היא ידעה לצרוב בו את עצמה. היא שנאה להביט בזרות המוכרת שניבטה מעיניו. היא נשכה את פנים לחייה, מתאמצת בכל כוחה לא לבכות מולו. היא משכה את ידה ממנו, כמעט בזעם, ופנתה ללכת. כעבור חמישה צעדים היא החלה לרוץ.
....
רצתי כל עוד נפשי בי והדמעות המשיכו לזלוג על לחיי, תחילה טיפין-טיפין וכעת בשני נהרות קולחים. רצתי לכיוון הים ולא רציתי לעצור. כאילו דבר לא השתנה מאז ביננו. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי "כן, למה לא? בוא נפגש, לזכר ימים יפים יותר". אבל לא באמת היו ימים יפים, נכון?
האושר תמיד נמהל ביננו במנה גדושה של פגיעה וחצאי אמיתות. מאז למדתי לדרוש, במלוא הפה, כנות. רק כנות. לא משנה כמה כואב זה יהיה.
הגעתי אל החול וחלצתי את נעליי. אצבעותי דשדשו במים הצלולים והעלבון נשטף גלים-גלים ממני והלאה. פשטתי גם את השמלה וצללתי פנימה. מי הים צרבו את הצלקות, אולי עכשיו אני נרפאת.
....
עמדתי על מקומי לפחות עשר דקות נוספות, מביט אחריה. אולי הפעם היא תשוב. כשהיא פנתה אלי במהלך השנים שחלפו פחדתי, כל כך פחדתי ממנה. נפש חופשיה שכמותה. ואני? מי אני? גולם שחזר להיות זחל. והיא? פרפר יפיפה, השנים הוסיפו לה חן. היא אישה, ואני עודי ילד. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשאמרתי, "היי, מה דעתך לשבת על כוס קפה עם מכר ותיק? עבר זמן רב מידי". לא חשבתי שתשיב לי, לא תארתי לעצמי שיבוא יום ואראה את החיוך שלה שוב. למרות כל השנים היא תמיד הייתה איתי, רחוקה אבל מוחשית עד כדי כאב. לא נתתי לה קמצוץ ממה שהגיע לה, אפילו לא את קצה הציפורן של מה שהייתה בשבילי.
טיפת גשם קטנטנה נשרה על כף ידי, ועוד אחת. העתקתי את מבטי לשמיים, אפילו לא הבחנתי שפתאום נעלמה השמש מאחורי ענן כבד. אמצע הקיץ עכשיו.
כל טיפה צרבה על צלקת, אולי עכשיו אוכל להרפא.
....
הגשם החל שוטף את הרחובות המאובקים מחמסין. פרצופים תמהים שלחו חיוכים מבוהלים אל השמיים. גשם! גשם באמצע הקיץ!
והם עמדו שניהם, היא בחולות והוא ברחוב הסואן, חשופים מקליפתם. שני לבבות פועמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
