חלקכם אולי תוהים לאן נעלמתי בימים האחרונים,

ובכן, מת לי המחשב.

אולי הוא מראה סימני חיים, אבל לא, הוא מת.

זמנים קשים הם אלו מסתבר.

מחר פנימייה ועוד כמה שעות ההורים שבים למחוזותינו.

ובינתיים אנחנו מעדכנים מהבית של חברתי.

ימים ספורים ללא מחשב ואני כבר מתחילה לגלות סימנים של אי שפיות.

נו, לבד בבית והכל.

זה בהחלט היה רחוק ממה שציפיתי.

אבל סה"כ היה נחמד.

אממ.. עד כאן בינתיים,

שבועיים עמוסים למדי מצפים לנו.

ג'יי

החיים מחייכים אלי, ואני לא מצליחה לחייך בחזרה.

מרגישה קצת כפוית טובה, קצת ריקנית.

זה עוד משהו חולף.

אני ממשיכה להיות אופטימית בין כל הבלאגן.

למרות שהמאמץ הזה מכלה אותי, שוחק את הפינות הכי נחוצות שלי.

ואני נותרת מחוסרת מילים כשהחיים חולפים במהירות על פני, מעיפים אותי לכל הרוחות.

ואולי זו רק אני שהולכת לאט מדי, נגד כיוון התנועה בכביש הסואן ביותר?

אולי.

אני לא יודעת לענות על זה עכשיו.

ה"מודעות העצמית הגבוהה" נמאסה עלי. שתשב ותשתוק.

לא רוצה לדעת מה לא בסדר.

החלטתי להשאיר אותו מאחור. לפחות בינתיים.

עוד מוקדם לומר אם זה הסתיים.

הוא פגע בי בדרך שלא אסלח לו ומרט את עצביי אחד אחד.

הוא לא שווה את זה. לא מגיע לו חצי ממה שאני מרגישה בשבילו.

כ"כ התאפקתי לא לתקוע לו סכין ברגע שהוא הפנה את גבו לרגשותיי.

שלא יצפה לקבל ממני עוד מבט, חיבוק או מילה טובה.

לא מגיע לו.

שישחה במרק שבישל לעצמו.

הוא יכול לקפוץ לי.

אתם יודעים מה?

לא אכפת לי.

לא אכפת לי שאתם "מכירים" אותי.

שאתם מחטטים לי בחיים האישיים.

שיש לכם נקודת תצפית נוחה על הלב שלי.

אז מה?

אתם לא מיוחדים בגלל זה.

לא אכפת לי.

קפצו לי גם אתם.

[Jump me]

ג'יי, חשיפה בקטנה.