בשניות בין הברק לרעם, הבנתי שאני מתגעגעת.
לא לבנאדם, לכל מה שמסביב.
אז נפרדנו. לא כולם בנויים לדברים כאלה.
אני לא בטוחה מה קורה איתי עכשיו. אני נהנית מכל רגע שאני נושמת, אבל לפעמים איזה משהו מוכר מתעורר לי וקצת צובט.
פתאום זה מוכר וכ"כ זר לי, הרגש.
הרעמים מרעידים לי את החלונות ואת הלב ואני לא יודעת איפה להתחבא.
רעמים יבשים, בלי גשם.
מוזר וכיף לבקר בפנימייה כל פעם, אבל זה כ"כ לא מוכר. כ"כ שונה.
אני מחוברת לעצמי ולאף אחד, לרגשות ולכלום פנימי כזה. שקט.
לפעמים מתחשק לי לעשות שטויות, וזו החרמנות ורוח החופש. אבל זה סתם, דחף שקט כזה.
האם הכל בסדר.
יש משהו מנחם בדרך שאתה מביט בי, מציץ בי מהצד.
האור של הפנס משרטט לך קו לסת מרשים שכזה, וכמעט נפלט לי איזה וואו קטן.
עוד מעט הגשם ישטוף הכל, ובטח גם את זה.
בקבוקי בירה ריקים ומשהו שקט שנוהם בפינה הפנימית שלי. לא משהו רציני.
מוזר לא להיות חייבת יותר.
לא חייבת דבר לאף אחד, מלבד לעצמי.
גשם גשם שלי. הכה בי חזק. שטוף את כל השנים האלה, את כל הזמן שלא ישוב.
המס לי את הפקעות בבטן.
אהיה ספוגה ומחייכת, זקוקה לחום אנושי.
זו בעיה, שאכפת לי. והמשחק שלי, מאחורי מסכה של קלילות, קלות דעת ודיבורים.
לא בדיוק מסיכה, נסיון לקחת הכל בקלות.
וזה לא שהכל קשה וכבד, אני דווקא מסתדרת, אבל יש דברים שלא באים בטוב עכשיו.
אני מתנערת מקורי המונוגמיה, נותנת לכבלים להשתחרר ולהתמוסס.
אני רוצה לבכות לבד בגשם,
להישבר לרסיסים ולבנות הכל מחדש, מאבק ומים.
אני רועדת ממילים ורעמים שממשיכים להכות. אני לא רוצה להיות לבד עכשיו, ואני גם לא רוצה חברה.
אני רוצה להרגיש אותי נושמת. לדעת שאני בסדר.
הכל מתעוות בחדר המראות של הלב שלי. קרקס ליצנים מחורבן.
חיוכים של איפור וסיפורי רקע עצובים.
אין לי פואנטה.
dreaming is not an option now. Just let me rest in my sleep.
אין לי לאן לברוח אלא לתוך השמיכות והכריות.
הכל רגעי, הכל חולף.
זה מעניין אותך בכלל?
חלומות בניצני הסתיו.
ג'יי
awake and wondering
בבלוג זה
בכל הבלוגים
